קרה לכם שקראתם ספר שהוא (ומבלי להתכוון) השאיר אתכם עם רגשות שמעורבים על החיים והסביבה בה אתם חיים.
הנה ספר שקראתי שגרם לי לכך. אינני מצטערת שקראתי אותו אך אני לא כל-כך אוהבת את הרגשות שהוא השאיר בי.

סיפור אהבה בלתי אפשרי: של נערה חרדית ממאה שערים, תמי-הינדל'ה ומיכאל בכור, גבר חילוני – אהבה מקבלת אפשרות לפרוח ולהתקיים. תמי-הינדל'ה  היא נערה נחשבת מאוד ששדכנים רבים באים אל אביה ודוחקים בו לחתן אותה. אך לתמי-הינדל'ה יש רצון אחר בעוד חברות בנות גילה כבר נשואות וחלקן כבר בהריון היא חולמת על נישואין מתוך אהבה. גבר שהיא וילדיה יהיו בשבילו הכל, שיפרנס את משפחתו בכבוד. היא רוצה ללמוד ולהתפתח אך בסביבה בה חייה הדבר לא אפשרי וחשיבה זו אף אסורה. הוריה לא לוחצים עליה ובניגוד ללחץ החברה נותנים לה את הזמן להיות בשלה לשידוך. "לניקוי ראש" היא נשלחת לדודתה (שיינדל'ה-חנה) לחיפה. באחד הערבים הנעימים הולכות תמי-הינדל'ה ושיינדל'ה-חנה ופתאום תאונת דרכים. מיכאל בכור פוגע עם רכבו בתמי-הינדל'ה ומגיע לבית החולים לטפל בה במסירות. ניצוצות אהבה נרקמים ביניהם. 

לקח לי זמן להתרגל לשפה מכיוון שמהמילה הראשונה חשתי שהשפה מאוד נקייה אך ברגע שהתרגלתי שהדמות אומרת: "רואה אתה? סיימתי את ארוחתי.." (עמוד 61) ולא בשפה היותר ישראלית "אתה רואה" הקריאה זרמה במהירות. 
לפעמים הרגישה לי מעט אליטיסטית כי כל הדמויות דיברו כך (המבוגרים והצעירים, החילונים והדתיים). האמת, קצת הפריע לי כי לא היה אותנטיות.לכל דמות כי ביום-יום נדיר שאנשים (לפחות במעגל החברים והסביבה שלי) מדברים כך. אני יכולה לקבל שאלו מגיעים מרקע דתי כל-כך עמוק השפה שלהם יותר קרובה לשפת התנ"ך ושפתם נקייה וצחה יותר אך קצת הפריע לי שגם החילוניים מדברים כך. 

המדינה שלנו מפולגת בתוך עמנו. שתי קבוצות שאני אישית מרגישה שיש בהן פילוג מצד אחד החילוניים ומצד שני החרדים. לא פשוט להביא סיפור שיקשר בין שני העולמות השונים הללו. אני לא כל-כך מכירה את העולם החרדי ובטח שלא מכירה מקרוב, רק מהתקשורת וממראה עיניים במהלך חיי. אין ספק שהסופר בחר להביא 2 עולמות מאוד קיצוניים וזה לא משקף בהכרח את החברה הישראלית בכללותה אך מהמעט שנכתב גרם לי להרגשות של כעס כי ראיתי מעבר לסיפור עצמו (שאת הסיפור עצמו אהבתי). לא פעם כעסתי על העולם החרדי שבו לנשים אין דעה. אין מקום לאהבה. שהגברים עסוקים רק בלימוד תורה. שהמחשבה היחידה הכול משמיים.
עמוד 30:  [..] הגבר חייב ללמוד תורה, להיות בר-אוריין, ואת באה לעולם לסייע בידו להגשים ייעוד זה. תמי הינדל'ה השיבה לאביה: אבל אינני סבורה כך, אבא. ובקול כבד הוסיפה: שאהיה נתונה מכאן ואילך לשליטתו? והטעימה בקול מלא ביטחון: אבא, איני מתכוונת לוותר כלל ועיקר על משאלות לבי ובלבד שבעלי יעסוק בתלמוד תורה!"

אני חושבת שאם ספר עורר בי מחשבות גם לאחר קריאתו, אז טוב שקראתי אותו. לפעמיים ספר צריך לזעזע ולתת לקורא (במקרה הזה לי) מעט לצאת מהמשבצת ולהסתכל החוצה:
האם הדמויות היו בסדר (?).
כיצד אני הייתי נוהגת אילו הייתי בנעלי אותה הדמות (?)
אילו הייתי צריכה לתת עצה, מה היא הייתה (?)
.
אני מעדיפה לא להרחיב על הדמויות מחשש לספוילרים.
בלי לתת ספויילרים – סיפור אהבתם אינו נקי וטהור לכן אני בטוחה שיש רבים שיסתכלו על הסיפור וישפטו את הדמויות על מעשיהם, אני נטרלתי את הרגש הזה והסתכלתי על אהבתם ורצונם להיות יחד על אף המציאות שבה הם חיים.

מי שייקרא – קריאה נעימה.