כששמעתי על הספר הזה לראשונה, התעוררה בי אסוציאציה חזקה ל”אדם המשוכפל” של סרמאגו. חשבתי שיהיה מעניין לראות מה יעשה קנטור הישראלי עם סיפור דומה, והיה לי ברור שחייבת להיות התייחסות כלשהי ברמה הספרותית לטארטוליאנו מאסימו אפונסו, אביו הרוחני של הגיבור.
הספר נפתח ללא אקספוזיציה, ואנחנו צוללים היישר לתוך ה”סיבוך בעלילה” ולתוך נבכי מחשבתו של גברי, שפוגש יום אחד בכפיל שלו במרפאת עיניים של קופת חולים. כמו אצל טארטוליאנו, גם כאן מתערערת לחלוטין זהותו של הגיבור והוא מחליט לחקור את העניין ולגלות קשר משפחתי שיסביר את התופעה המוזרה.
קנטור כותב בזרם תודעה, אך למעשה כאן מסתיים הדמיון לספרו של סרמאגו. בעוד זרם התודעה של טארטוליאנו מפולפל, ציני ומלנכולי, זה של גברי ממוקד מטרה. הוא מנסח לעצמו הסברים לתופעה, מדמיין רומן אפשרי בין אביו שלו לאמו של הכפיל, ואף תר ביומניו של אביו כדי למצוא רמזים לכך. לא נראה שהוא מודאג, כמו טארטוליאנו, מהשלכותיה של התופעה על חייו ועל מקומו בעולם – אלא רק משום שאינו מסוגל להסבירה.
מהר מאוד נהפך הסיפור, או לפחות מנסה ליהפך, לתעלומה מסתורית שהגיבור מנסה לפתור. כל מאמציו מופנים למטרה אחת: לגלות כיצד הגיע לעולם אותו כפיל חצוף, שמעז לשנות את מערכת היחסים שלו עם הוריו ואת האמון הבלתי מעורער שתמיד היה לו בהם. יש כמה בעיות בניסיון הזה של קנטור לסקרן את הקורא לגלות יחד עם גברי “מה באמת קרה”. הראשונה היא שהוא ברור מדי. כלומר, קנטור מנסה יותר מדי לשמור על מתח, ומביא לתוצאה כמעט הפוכה כשהתחושה היא שהוא פשוט “מושך את הקורא באף”.התחבולות הספרותיות שהוא משתמש בהן ברורות מדי ואינן מבוססות דיין על תוכן מהותי. הבעיה השנייה היא שהפיתרון הוא פשוט קל וצפוי מאוד, ומתבקש הרבה יותר ממגוון הפיתרונות שמעלה גברי בדעתו במהלך חקירתו. משתי הסוגיות האלה עולה תחושה לא נעימה של זלזול קל באינטליגנציה של הקורא.
נקודה נוספת שהפריעה לי בספר היא הפיתרון הקל שנתן קנטור לעצמו אשר לכל בני המשפחה ש”לא תרמו לעלילה”. מי שלא היה לו נוח שינכח בספר – פשוט מת, מסיבות שונות ומשונות, או שהיה בחו”ל, בטיול אחרי צבא או לאחר שירד מהארץ. זו דרך חמקמקה להתמודד עם האחריות שיש למחבר לקשור קצוות ולתת מסגרת אמתית לסיפור.
לעניות דעתי, עריכה טובה יכולה להפוך את הספרון הזה לנובלה חביבה. במצבו הנוכחי הוא לא יותר מספר טיסה קליל ושטחי.
