אוסטרליה, אותה ארץ רחוקה בעלת תרבות מערבית מפותחת ותדמית של מדינה בחופשה במשך כל השנה, שלרובנו צצה בזיכרון רק לעיתים מזומנות עת אנו נתקלים בקנגורו, דב קואלה או בציפור אמו, מפנטזים על חופשת צלילה בשונית האלמוגים המרהיבה ועוד אי אלו הזדמנויות כמו הזיה על ארץ מוצפת שמש בעלת חופים יפיפיים ונופים מדבריים מיוחדים במינם. הבקיאים יותר מודעים גם לבעיות האקולוגיה או המהגרים המוסלמים והאסייתים שאינם רצויים בעיני התושבים הלבנים מצאצאי המהגרים הבריטים. אחרים יעריכו את אותן סדרות טלוויזיה אוסטרליות שנדדו עד ערוצי הטלוויזיה בישראל או את היין האוסטרלי.
סידני, "הניו יורק" של אוסטרליה, אותה עיר שהיא מרכז העסקים והתרבות הראשי באוסטרליה והעיר הגדולה בה שלרבים מאיתנו זכורה רק כמארחת הגאה של אולימפיאדת 2000 או מהתמונה השנתית של הכרך הגדול הראשון בעולם שחוגג את המעבר לשנה אזרחית חדשה וגשר קשתות הברזל הענק מוצף באורות זיקוקים מול "המפרשים" של גג בית האופרה של סידני.
אבל לריצ'רד פלנגן, סופר אוסטרלי, יש רצון לשבור את התדמית שלנו על אוסטרליה החלומית. בנימה פסימית או כתב את המותחן "הטרוריסטית האלמונית", בו הוא מנסה לשכנע אותנו כי אוסטרליה בכלל וסידני בפרט נגועים באותם רעות חולות של מדינות המערב תוך השקת נקודות דמיון מרומזות לחיים בערים הגדולות של ארה"ב. גזענות סמויה וגלויה לילידים האבורג'ינים ולמהגרים האסייתים, המוסלמים והערביים על רקע כרך סואן ומלוכלך וחום אימים והחשש הרלוונטי לימינו מטרור.
העלילה כולה מתרחשת במהלך ימים ספורים אך כאילו נמתחת על פרק תקופתי ממושך. בלב הסיפור מוצבת חשפנית נאה בעלת אופי מאופק שהסופר כאילו מעוניין שהקורא לא יאהב אותה תוך שימוש במניפולציות ספרותיות. עמודים רבים הפכתי בספר בטרם גיליתי את שמה האמיתי, ג'ינה דייוויס, מעבר לכינוייה כחשפנית בתור "בובה" (במקור "הבובה הרוסית"), "קריסטל" ו"האלמנה השחורה". רסיסי מידע שנזרקים במהלך הספר מביאים את הקורא רק לקראת הסוף להבין יותר את הסיבה לאורח חייה ואופייה כתוצאה מטראומות חוזרות ונשנות, אך זה כבר בשלב שהקורא לא באמת "יאהב" את דמותה האומללה של "ג'ינה דייוויס". היא עצמה מרבה לחשוב על עצמה כ"בובה" ולא כג'ינה.
ג'ינה עובדת כחשפנית במועדון נחשב למדיי בסידני, מכורה לרכישת מותגי אופנה ואוספת במעין פולחן הון קטן שיאפשר לה להגשים את חלומה הגדול ביותר, לרכוש דירה קטנה ולשפצה בטוב טעם וגם להתנתק מהמקצוע המגונה בו בחרה מרצון ומכורח.
אך לפתע ג'ינה מגלה כי בילוי לילי תמים עם צעיר שחרחר ממוצא זר (פקיסטני כמדומני) בשם טאריק הסתיים לפתע כשהוא נעלם מביתו בשעות הבוקר לאחר הבילוי הלילי הסוער שלהם, ולכן היא נטשה את דירתו בלי להיפרד ממנו. כעבור זמן קצר היא גילתה למרבה חרדתה כי צעיר זה חשוד כטרוריסט איסלאמי והיא כטרוריסטית המסייעת לו. גלי הפיגועים ברחבי העולם וביניהם באי באלי באינדונזיה "השכנה" וגילויים של שלוש פצצות (פרימיטיביות יחסית) באצטדיון האולימפי באזור הומבוש בעיר מעלים את מפלס החרדה הלאומי באוסטרליה ובמיוחד של תושבי סידני והופכים את דמותה של "הטרוריסטית האלמונית" מטרה לזעמם.
לג'ינה דייוויס המבועתת אין חברים רבים. החברה הקרובה שלה סאלי ויילדר מנסה לסייע לה במתן מחסה זמני, עצות ועזרה, אבל ה"אמבוש" הלאומי נגדה מחריד אותה ואינה מעיזה עוד לגשת למשטרה ביוזמתה ולהפריך את השמועות שלובו נגדה. האשם העיקרי בשמועות הוא מגיש הטלוויזיה והעיתונאי ריצ'רד קורי, טיפוס מגלומן אפוף בחשיבות עצמית הירא מפני הורדתו בדרגה בחברת החדשות עקב גילו המבוגר והרצון "לרענן" את התוכנית שהגיש "בפריים טיים". בשל כך הוא מחליט להשקיע זמן "ביצירת סיפור" סביב דמותה של ג'ינה דייוויס שלצערה נתנה לו מופע חשפנות פרטית במועדון שלה אך דחתה הצעה מגונה ממנו לקיום יחסי מין. מתוך מגלומניה הוא עסוק בהכנת משדר מיוחד שיגלה את פניה של אותה "טרוריסטית אלמונית" שיצא לו להכיר ימים ספורים קודם לכן.
הסיפור הולך ומסתבך והמרדף אחריה הופך למחניק יותר ויותר עד שהיא נזקקת לבצע מעשים קיצוניים. הקטע האהוב עליי בספר הוא סופו המסתיים בקטעים קצרים העוסקים בנקודת הסיום של ההרפתקה שלהם סביב "הטרוריסטית האלמונית". סוף דומה לסיומים פומפוזיים בסרטי דרמה מקבילים וכמו כל הספר סוף פסימי ביותר.
הספר מצייר תמונה עגומה ומותח ביקורת קשה על הקלות בה מפירים זכויות אדם במסווה של לוחמה בטרור, על שנאת זרים ופחד מהם, על חוסר האונים של האדם הקטן מול הציבור שהופך לחברה לא מתפקדת מול האיום בטרור והפחד מהלא נודע, כוחה ההרסני של התקשורת שמוכנה לנצל אותו כדי לזרוע פאניקה בציבור (ולהעלות את הרייטינג), ומערכת החוק המתעוותת לעיתים מתוך רצון להילחם בנחישות באיומי הטרור. מותחן עגום המותיר שמץ של דיכאון בקוראיו.
