חושך. אנשים מתאספים ויושבים על הכיסא המיועד. מסך. חושך. מוזיקה מתחילה להתנגן. מן מלודיה ספק עצובה ספק אופטימית. המסך עולה. רואים שחקן עומד באמצע ומתחיל במונולוג: "העירה הקטנה שלנו, פופקה, הייתה גרועה מכפר...". אשכבה. חנוך לוין.

המפגש הראשוני שלי עם לוין היה לפני כ-10 שנים. הייתי תלמיד תיכון שרצה להיות על הבמה. ראיתי הצגה של הקבוצה העירונית. "הילד חולם". משהו בטקסט המושר גם לי להתחבר לכותב.

אז התחלתי לחקור, ולאט לאט, גיליתי את לוין כמשורר, מחזאי, סופר ואיש מופלא.

עם השנים יותר ויותר התחברתי ללוין, עד שאפילו בבגרות שלי בתיאטרון העלתי קטע שכתב (מיומנו של צנזור, לשואלים).

בעיוני בספר החדש "ספר הציטטות של חנוך לוין" מהוצאת הקיבוץ המאוחד, נפגשתי בחנוך לוין מחדש, באופן קצת שונה ממה שהכרתי.

אם במחזה שלם אתה קורא את הטקסט, בספר הזה שמו דגשים על משפטים מתוך הטקסטים. מן "זום אין" על כל משפט, שיש לו חיים משלו.
 

כשדפדפתי בספר, המשפט הראשון שראיתי היה "כשאלוהים כבר רוצה להעניק למישהו חתונה, נופלת לו מהשרוול גם הלוויה" (הלוויה חורפית). התחלתי לצחוק. באירוניות, הכמעט דיסאוננס שיש במשפט גורם לך לחשוב ולהאמין בו שהוא נכון. כאילו זה משהו שרצית להגיד כל חייך, אבל לא העזת להעלות על שיפתותיך.
 

עוד ציטטות שקפצו לי מול העיניים - "לפני שאני מספיק לסובב את הראש אחורה חלפו כל החיים בהתנצלות אחת ארוכה" (חפץ), "האדם בצק - והזמן לש" (הזונה הגדולה מבבל), "תתלונן, תתלונן, משהו אחר אתה הרי לא יודע" (חפץ), "הרגעים האלה שלפני הקומדיה הם תמיד העצובים ביותר" (סוחרי הגומי), "אתה גנב רומני, אבל אני אעשה ממך שטיח פרסי" (שיץ) 

הספר, הנע בין ציטטות קצרות עד מונולוגים מתוך מחזות של ושירים של לוין, מציג בפנינו את הגאונות שלו.

הספר, הבנוי לקטגוריות על כל מיני נושאים, הוא מתנה טובה לאוהבי לוין, או דרך נחמדה לשים ציטטה באיזשהו מכתב או ברכה (כי מי לא אוהב ברכות עם משפטים צינים?)
 

אין ספק שזה לא ספר שאתה יושב וקורא כל משפט ומשפט ממנו. אבל זה בין הספרים שאתה פותח אותם כדי לענג את האינטיליגנציה, ולגרום לך לחייך, ולבכות, בו זמנית. כמו שלוין רצה שיקרה