אני בן 13. טיול בר-מצווה. איטליה/צרפת/אנגליה (תבחרו). השעה 6:00 בבוקר. אמא צועקת עלי לקום.

"אבל אמא! אנחנו בחופשה"

"שום חופשה", אמא אומרת, "לקום ועכשיו!".

גיבוש לסיירת מטכ"ל בהרבה יותר קל מלטייל עם אמא שלי בחו"ל.

והנה אחד הדברים שלמדתי מאמא שלי – כל שנייה שאתה מטייל בחו"ל מנוצלת. מצאת החמה עד צאת הנשמה.

אני בן 19. אורן, חבר טוב שלי, מודיע לי שהוא עוזב את הארץ ועובר לברלין. התגובה שלי אליו: "מה?! אתה משוגע?! זו ארץ המילה שאסור להגיד אותה, זה המקום שברחנו ממנו לפני עשרות שנים... מה יש לך לחפש שם?"

אני בן 22. קניתי כרטיס טיסה לברלין כדי לבקר את אורן. הבנתי מה יש לחפש שם.

ובתור ילד מרדן, החלטתי שאפשר לקום גם בשעה 10:00 ולא להרגיש רגשות אשם על זה שלא ניצלת את חו"ל מספיק.

תמיד הערכתי את דני קרמן. עוד משהייתי ילד (בן 13, ראו לעיל) אני זוכר את הספר שלו "לונדון לילד המטייל" שהיה כתוב בצורה נחמדה וידידותית למשתמש. מאז, לצערי, הטלפונים החכמים החליפו את ספרי הטיולים וכיום אין עיר שאין לה אפליקציית תיירות שאפשר להוריד בחינם מפורטל וירטואלי כזה או אחר.

הספר "שלושה בברלין" הוא אינו ספר טיולים (ככה לפחות קרמן טוען). הוא ספר שמגולל עלילה חצי אמיתית-חצי בדיונית (לא לוקח אחריות על המספרים) של קרמן ושני בניו בברלין.
 

קרמן אינו חובב מוזיאונים מושבע – הוא יותר חובב פאבים עם היסטוריה (שזה סוג של מוזיאון), מבחינתו לשבת בפאב כמה שעות טובות, להסתכל על העובר ושב, לדבר איתו ואולי גם לשתות איתו בירה (מים עולים יותר מבירה בברלין).
 

קרמן, בהומור שלו, מנסה להעביר את החוויה שהוא עבר וגם מנסה להגיד תוך כדי משהו לקורא (מה הוא מנסה להגיד? עדיין לא הגעתי למסקנה).

בתור מישהו שהיה בברלין (ומתכוון לחזור לשם), הספר עניין אותי. הוא זרק אותי אחורה כמה שנים טובות לנופים המדהימים, לבניינים המפוארים (יותר או פחות) ולתרבות החופשית כל כך שיש בעיר הקסומה הזאת.
 

השאלה שעלתה לי כל זמן שקראתי את הספר – האם מישהו שלא היה בברלין יתחבר לספר?
 

יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. מה שבטוח – הספר גרם לי לטוס לברלין שוב. אם לא בגופי, אז בנפשי ובמוחי.