יש תמיד את הוויכוח בין אלו שאומרים: אם ספר לא מעניין לנטוש לספר מעניין יותר, מאידך יש האומרים לנסות לקרוא עד הסוף או לעבור לפחות את מחציתו. אני עוד לא החלטתי לאיזה צד אני שייכת, מעטים הספרים שנטשתי. זהו ספר קלאסי עבורי לדילמה. אז לשאלתכם: לא נטשתי אך גם לא קראתי ברצף

גב הכריכה מתאר משהו שלצערי לא הצלחתי למצוא בספר וזהו הרגש, הכאב.
התחלתי לקרוא את הספר והוא פשוט לא עניין אותי ואז נדחפו להם ספרים אחרים שבשמחה קראתי. 
חזרתי שוב אל ספר זה, ומשהו בו פשוט לא זרם, למרות שהיה ניסיון לספר סיפור ברגש והתלהבות זה לא הגיע אליי. הנחתי אותו וקראתי ספר אחר.
מכיוון שכבר עברתי מחצית מהספר המשכתי והגעתי אל העמודים האחרונים.

לצערי לא נהניתי מהספר.
הדמויות היו מאוד שטחיות ולא מענייניות – כשגיבור הסיפור סיפר את סיפורו הרגשתי כאילו מישהו יושב ומקריא עבורי סיפור. מילים ללא תוכן, מילים ללא אמירה מאחוריהן, ללא רגש.. 
תחילת הסיפור בקצב איטי (להזכירכם מדובר ב188 עמודים, ספר קצר) ועד שהתחיל ה"אקשן" הלכתי לאיבוד.
הספר לא סחף ולא קירב את הקורא לדמויות ולהכרות איתן. 
הרבה מהמילים השאירו בשפת המקור (איטלקית) וזה שיבש את רצף הקריאה שגם ככה לא היה לי, כי נאלצתי להסתכל לא מעט בתחתית הדף לקבלת הפירוש – אולי למי שמבין איטלקית יהיה לו סוחף יותר ומעניין במובן הזה.

בדרך-כלל אני מצליחה למצוא נקודות למה כן לקרוא, אבל, אם להיות כנה לצערי לא מצאתי.
אולי הסיבה לכך שמההתחלה, כבר ב50 דפים הראשונים הרגשתי שהספר מספר משהו בלי רגש ועניין ואולי הסיבה נעוצה בכך שעשיתי 2 הפסקות בעת קריאת הספר וקראתי ספרים אחרים.

אם מישהו מעוניין לקרוא מאחלת לו קריאה נעימה
ערב נעים,
יעל