"אמא, מתי את ואבא מתגרשים?" שאלה בכורתי בהיותה בת ארבע.
"אהה... מה? למה שנתגרש? אמא ואבא אוהבים אחד את השני ולא מתכוונים להתגרש. למה את שואלת?" השבתי המומה מהשאלה, שכן בניגוד לכל הסטטיסטיקות, אין לנו במעגל הקרוב שהילדה מכירה זוגות שהתגרשו.
הילדה לא השיבה כמובן לשאלה שנשאלה, אבל המשיכה בבטחון רב: "אני חושבת שאבא יכול לבנות בית בחנייה. הוא יקח את הסיר הגדול ולך ישארו המחבתות. אני אגור פעם עם אבא ופעם איתך."
"אבל מה אעשה כשתהי אצל אבא" זרמתי איתה, "ונראה לי שאבא ישתעמם כשתגורי איתי, לא?" המשכתי בתקווה להציל את נישואיי.
"אבא יקח את המחשב, גם ככה הוא כל היום משחק בו ואת תוכלי לקחת את הספה ולישון." זהו. חלוקת רכוש נעשתה, נשאר רק לזרוק את הנעל ברבנות וסיימנו. כל היום ניסיתי לדובב אותה ולא הצלחתי להבין מאיפה עלה הרעיון הזה. בדקתי עם הגננת ומסתבר שגם בגן אף אחד לא דיבר על הנושא ובקבוצה שלה לא היו ילדים להורים גרושים.

אחר כך נמצא הפתרון. בעקבות הצלחה של "הנשיקה שהלכה לאיבוד" קנינו את הספר "סיפור שקרה לי בדרך", ספר חדש יחסית של דבורה עומר ובעל תכנים עדכניים יותר (כך לדבריה). תכנים שמטפלים בנושאי גירושין, שוויון בין המינים ומשפחות אלטרנטיביות. לפני שינה הקראנו לה סיפור מהספר לפי תור, יום בעלי ויום אני. הספר כבר עבר כמה סבבים, אך מסתבר שהצלחנו לשמור על הסדר ולא יצא לי אף פעם לקרוא את הסיפור בו לילדה נחמדה יש שני בתים. בבית אחד יש לה מיטה ורודה ובאחר כחולה. בבית אחד יש לה דובי ובבית אחר בובה. בבית אחד מכינים חביתיות ובבית שני פיצה ובשני הבתים יש אנשים שאוהבים אותה מאוד-מאוד. (האמת היא שאני לא כל כך זוכרת את הפרטים, אבל זה העקרון).

במשך ימים ארוכים היא התעקשה שנתגרש ודיברה על זה בגן, אצל סבים ואצל החברים. ימים ארוכים היינו צריכים להזים את השמועות ולהחזיר את מספרי הטלפון של מטפלים זוגיים ומגשרים, אבל בסוף גם השיגעון הזה עבר ואושר לנו להישאר ביחד.
כעת הספר עבר בירושה לאחיה בן השנה וחצי של התולעת שכבר גדלה בשלוש שנים מאז ועברה לספרים אחרים של דבורה עומר