הספר מסופר על התקופה היפה ביותר של איטליה. תקופת הרנסנס. איטליה מחולקת לנסיכויות. כל נסיכות מטפחת אומנים משלה. רנסנס פירושו לידה מחדש. האומנות פורחת, האומנים פורחים וגם הנסיכויות והתככים. כולם מתחתנים עם כולם.   ממלכת נאפולי שלטה בדרום המגף, רפובליקת פירנצה ומדינות האפיפיור שלטו במרכז, גנואה ומילאנו שלטו בצפון ובמערב, ורפובליקת ונציה שלטה במזרח.

זהו הרקע.

התקופה היא אותה התקופה שבה מסופר ב"הולדת ונוס". רק להבדיל כאן, מסופר אך ורק על אנשים אמיתיים.

הסיפור הוא סיפורן של שתי אחיות לבית ד`אסטה. איזבלה ד`אסטה, בתו של הדוכס פראדה הבכורה. היא שאפתנית, מתוחכמת ואספנית אומנות נלהבת. היא מתחתת (בגיל 16) עם פרנצ`סקו  גונזגה(ראש צבא של ונציה ורוזן ושליט מנטובה), ואילו אחותה הצעירה ממנה בשנה ( התמימה והפחות מושכת, אוהבת הסוסים) ביאטריצ`ה, נישאת לדוכס האמיתי של מילאנו, לודוביקו ספורצה ("איל מורו") . גילו של לודביקו כפול מגילה, הוא חי בגלוי עם פילגשו ומנסה לסלק באמצעים נפשעים את הדוכס הנוכח. 

לודוביקו  היא פלרטיטן, הוא הנפש התאומה של איזבלה בכל הקשור לתבונה, לתשוקה וליופי. הוא אוסף אומנות נלהב כמוה. ובחצרו, מתגורר המג`יסטרו לאונרדו דה וינצ`י. כל רצונה של איזבלה שלאונרדו יצייר אותה וכך  היא תוכל לזכות בחיי נצח באמצעות ציור שמן מידיו של הגאון .

העלילה כאן מתפצלת ל 2. האחת, כל התככים וכל ההיסטורה של הרנסנס. מלכים, נשים, מלחמות, פלגשים, מאהבים, אהבה, בגידה , מוות  ומעל לכל מאיימת הפלישה מצרפת.

תאור נחמד שבו ביאטריצ`ה מתארת את האורגזמה שלה "בפרץ של זיעה וזעקות זה קרה, וביאטריצ`ה חשבה שזהו בודאי סוג של אקסטזה שאליה מתכוונות הנזירות אדוקות כשהן מדברות על הלהט שבתפילה. אך לא  לדרך הזאת הנזירות מטיפות לשם השגתה" (עמוד 118)

והמישור השני, היצירות של לאונרדו דה וינצ`י. התברר לי שלאונרדו היה מתחיל דברים, אך כמעט ולא היה מסיים אותם. הוא התענין פחות בציור ואומנות ויותר אוהב לחקור ולבנות ולהנדס. כל דבר ודבר הוא פירק לגורמים. הוא כמעט סיים את הציור ה"ארוחה האחרונה". הציור התעכב שנתיים, כי הוא חיפש את האיש שיתאים לו להיות  יהודה איש קריות. וכפי שאומרת איזבלה "האומנים הללו! קל יותר לשכנע ילדים קטנים ללכת לישון מלגרום למבוגרים האלה לסיים את העבודות שהוזמנו אצלם" (עמוד 89).

הספר בפני עצמו מאד מענין. היה דבר מה שהפריע לי, אך אינני יכולה לשים עליו אצבע. טיפה "היסטורי" מידי? טיפה יבש מידי?

הספר אף משופע בהערות מפנקסו של לאונרדו. אינני יודעת אם הערות האלה אמיתיות או לאו. ידוע שלאונרדו כתב הרבה ספרים ופנקסים והגיגים. כמו כן ידוע שהוא חקר את גוף האדם לאורכו, רוחבו ואף ל...עומקו. את המסקנות היה רושם בפנקס.

הנה אחת מהערות מהפינקס שלו

"על איבר המין: יש לו קשר מסויים עם האינטליגנציה האנושית ולעיתים הוא מפגין אינטליגנציה משל עצמו. כשלגבר יש רצון שהוא יהיה מגורה, הוא נשאר  עיקש והולך בדרכו שלו. לפעמים הוא פועל מעצמו ללא רשות בעליו או בלא כל מחשבה או רצון של אותו האדם. הוא עושה כרצונו ללא קשר אם בעליו ישן או ער. לעיתים קרובות הגבר ישן ואיברו ער, או שהגבר ער ואיברו ישן. או שהגבר רוצה שהוא יזדקר אך הוא מסרב. לעיתים קרובות הוא חפץ בפעולה והגבר ממאן. על כן נראה שליצור הזה יש לעיתים חיים ואינטליגנציה משלו, נפרדים מן האורגניזם הגדול יותר ההנושא אותו. ובכל זאת נראה שהגבר טועה כשהוא מכנה אותו בשמות או מתפאר בו ברבים. לכן על אלה המכסים או המסתירים אותו לחשוף אותו בטקסיות ולהתנהג ככומר בשעת תפילה" (עמוד 116).

ודבר אחרון משהו חכם מפרי עתו של כותב רשומות ונציאני "זהרו להם בעלי התפקידים המכובדים ויזכרו כי כאשר פורטונה מציבה אותם בראש הגלגל שלה, היא יכולה להפיל אותם ארצה בכל זמן שהוא. וככל שאתה קרוב יותר לשמיים כל תהיה נפילתך קשה ופתאומית יותר" (עמוד 257).

 בסוף הספר יש רשימה של הנפשות הפועלות, ומה היה בסופם.
מה שאהבתי
כלתה של ביאטריצ`ה, כריסטינה מדנמרק, אחרי שהתאלמנה, התפרסמה בזכות תשובתה להצעת הנשואים שקיבלה מן המלך הנרי ה 8 :" לרוע מזלי יש לי רק ראש אחד. לו היו לי שניים הייתי עומדת לשירותו של הוד מעלתו".

נחמד, נכון?

היצירות שמוזכרות בספר

הפילגשות של `איל מורו`

·  גברת עם חולד (1488-1490 לערך), נמצא באוסף צ`רטוריסקי בקרקוב. ציור פורטרט של צ`צ`יליה גלראני, פלגשו של דוכס מילנו, לודוביקו ספורצה, שהזמין את הציור. פרטי הלבוש מעידים על מעמדה המוגבל והארוטי של הפילגש. החולד שהיא מלטפת נקשר בפולקלור לטוהר וניקיון, ויש בו גם משחק מילים מלומד: ביוונית נקרא הסמור gale, המזכיר את שם משפחתה - גַלֶראני.‏‏ מעבר לכך, מסמלת החיה את הדוכס ספורצה, שזכה לכינוי "החולד".

לה ‏‏בֶּ‏לֶ‏ה פֶ‏רוֹ‏ניֶ‏רֶ‏ה (La Belle Ferronniere) 1495 לערך), נמצא במוזיאון הלובר בפריז. עוד פורטרט של פילגשו של לודוביקו ספורצה; לוקרציה קריוולי, שהחליפה את צ`צ`יליה גלראני במיטתו של הדוכס)

איזבלה ד`אסטה, רק רישום, כי בסופו של דבר התמונה לא ציירה.

·  הסעודה האחרונה (1494 - 1497) נמצא בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה (Santa Maria delle Grazie) במילנו. הציור הוזמן על ידי לודוביקו ספורצה, כחלק משיקום כללי של הכנסיה, במטרה להופכה למאוזוליאום המשפחתי. הציור מראה את ישו בעת סעודתו האחרונה, ברגע בו גילה לתלמידיו שאחד מהם יסגיר אותו לידי הרומאים. הקומפוזיצה בה השתמש לאונרדו, והדגש הרב ששם על המרכיב הנפשי במחוות והבעות הפנים שברגע הגילוי הדרמטי, מנתקים את "הסעודה האחרונה" שלו ממסורת הייצוגים הימי-ביניימית של הסצנה, בה נראים השליחים בשורה קווית ישרה ונוקשה לאורך השולחן. זהו ציור קיר אך לא צויר בטכניקת הפרסקו, כאם בצבעי שמן, טכניקה חדשנית שפיתח לאונרדו, שהתגלתה ככשלון תוך זמן קצר, כאשר החל הצבע להתקלף. כבר במאה ה-16 תיאר וזארי את הציור כ"בליל של כתמים". בראשית המאה ה-19 הושחת הציור בידי חיילים מצבא נפוליון ובקיץ 943   ניצל בנס מהפצצות בעלות-הברית, בעת מלחמת העולם השנייה. רק כעשרים אחוז מהיצירה המקורית שרד. הציור שוחזר מספר רב של פעמים, ובאיכויות שונות, שהאחרון בהם, בשנת 1999, נועד בעיקר להסרת שכבות השיקום הקודמות.

הבתולה של הסלעים - קיימת בשתי גרסאות שונות, דומות אך לא זהות. גרסת הלובר נחשבת למעשה ידיו של לאונרדו ולמוקדמת יותר מבין השתיים, מהשנים 1483-1485 לערך, (נמצאת בפריז), וגרסה מאוחרת יותר, ונמצאת בגלריה הלאומית בלונדון, ומתוארכת לשנים 1503-1506. גרסה זו לא צוירה כולה בידי לאונרדו, אלא גם בידי אמברוג`ו דה פרדיס. "הבתולה" צוירה בהזמנת "אגודת ההתעברות ללא רבב" עבור הקפלה שלה בכנסיית סן פרנצ`סקו גרנדה (נהרסה ב-1576). ישנו חריגה ניכרת בין הציור לבין ההזמנה המקורית, דבר שהוביל ליצירת כמה גרסאות של הבתולה של הסלעים, ולמאבקים משפטיים ארוכים בין לאונרדו לבין האגודה. במקור היו אמורים להיות בציור שני נביאים ומלאכים סביב ישו ומריה, ואלו אינם קיימים בציורים הסופיים. בציור המוקדם יותר ניכרת השפעתו של ורוקיו בעיצוב הדמויות, והאווירה הכללית חמימה ורכה יותר מזו של הגגרסה השניה, בה הגוונים קודרים יותר והאווירה מחמירה וסגפנית.

·  לדה והברבור (1505 לערך?). ציור מסתורי של הסיפור המיתולוגי, לו קיימות כמה גרסאות שלא צוירו בידי לאונרדו (אך ייתכן שתחת השגחתו) וכן כמה רישומי הכנה שנעשו בודאות בידיו. בגרסאות השונות נראית הנסיכה לדה עומדת או כורעת ומשתעשעת עם יופיטר המחופש לברבור, ולצידם בוקעים עוללים מתוך ביצים.

הפסל של סוס, לכבוד אביהו של "איל מורו"

רישומים שונים

מספר מילים על על לאונרדו דה וינצ`י

לאונרדו דה וינצ`י (איטלקית: Leonardo da Vinci‏)  , היהאיש אשכולות איטלקי   חשוב, מגדולי אמני הרנסאנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא בכל תחומי הידע האנושי בזמנו. במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומאי, צייר, פסל, אדריכל ומוסיקאי מצטיין. לא אחת מתואר לאונרדו כארכיטיפ של איש הרנסנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. לאונרדו נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים ואולי לאדם המוכשר ביותר שחי אי פעם.

ללאונרדו לא היה שם משפחה במובן המודרני של המושג – "דה וינצ`י" פרושו "מוינצ`י", ושמו המלא היה "לאונרדו די סר פיירו דה וינצ`י", שפרושו "לאונרדו בנו של אדון פיירו מוינצ`י".

הערך שלו בויקיפדיה

לודוביקו ספורצה (27 ביולי 1452 - 27 במאי 1508) היה דוכס מילאנו.

ספורצה, שהיה בנו של פרנצ`סקו ספורצה דוכס מילאנו, נולד בויג`באנו (כיום בחבל לומברדיה שבאיטליה). החל ב-1481 שימש כעוצר בשם אחיינו, ג`ן גאליאצו (שהיה נער חולני) ולמעשה ניהל את כל ענייני דוכסות מילאנו. החל ב-1483 היה פטרונו של לאונרדו דה וינצ`י שעבר להתגורר בעיר. הוא היה גם פטרונם של אמנים רבים אחרים (ובהם דונטו ברמנטה), הקים בניינים מפוארים, ייסד את האוניברסיטה של פאביה ופתח בתי ספר למדע במילאנו.

כצייר החצר של דוכסות מילאנו צייר לאונרדו בין היתר את "מדונה בין הסלעים" (1483 - 1485) ואת "הסעודה האחרונה" (1495 - 1498), ועיצב דגם חומר ענק לאנדרטת פרש לזכר פרנצ`סקו ספורצה. לאונרדו שימש גם כמהנדס צבאי וכאדריכל ועסק בפרויקטים אמנותיים רבים. בינואר 1491 נשא ספורצה לאישה את ביאטריס, בתו של ארקולה הראשון ד`אסטה דוכס פרארה, ודה וינצ`י ארגן עבורו את חגיגות הנישואים. לספורצה היו מאהבות רבות, אך המאהבת המועדפת עליו הייתה צ`צ`יליה גאלראני, שילדה לו בן בשנת נישואיו. משערים שהייתה המודל של לאונרדו בציורו "מדונה בין הסלעים".

ב1494 נפטר אחיינו, וספורצה תפס את השלטון והוכתר לדוכס מילאנו. באותה שנה קרא לשארל השמיני מלך צרפת לפלוש עם צבאו לאיטליה ולכבוש את נאפולי, שהייתה בשליטת הספרדים. אך בעוד שארל השמיני מתקדם אל עבר נאפולי, לואי השני דוכס אורליאן (לואי השנים עשר מלך צרפת לעתיד, שהיה צאצאו של ג`ן גאליאצו ויסקונטי, הדוכס הראשון של מילאנו) פלש אף הוא עם צבאו לאיטליה במטרה לכבוש את מילאנו. ספורצה התחרט עד מהרה על כך שהזמין את הצרפתים לאיטליה, וכרת את "הברית הקדושה" עם ונציה, עם הקיסרות הרומית הקדושה ועם האפיפיור אלכסנדר השישי נגד הצרפתים.

ביולי 1495 ניגף שארל השמיני בקרב פורנובו בידי כוחות הברית הקדושה, ושב עם צבאו לצרפת. ב-1498 לואי השני דוכס אורליאן, שבינתיים הפך ללואי השנים עשר מלך צרפת, פלש שוב לאיטליה עם צבאו וכבש את מילאנו באוקטובר 1499. ספורצה נמלט אל חצרו של מקסימיליאן הראשון קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך שב עם צבא שכירים שווייצרי, גרמני ואיטלקי וכבש את מילאנו מידי הצרפתים (5 בינואר 1500).

כעבור שלושה חודשים בלבד נתפס ספורצה בידי הצרפתים (10 באפריל 1500). הוא נלקח כאסיר לצרפת ונכלא במצודת העיר לוש שבעמק הלואר. ב-1508 ניסה להימלט מכלאו, אך נתפס שוב ונכלא באותה מצודה בתנאים מחמירים. לודוביקו ספורצה נפטר בכלא במאי אותה שנה