דר' גורדון ניופלד הוא פסיכולוג התפתחותי וקליני ודר' גאבור מאטה רופא במקצועו חברו יחדיו לכתיבת ספר הדן בעיקר ב"מכוונות חברים" של ילדינו. לטענתם אנחנו נמצאים כיום בחברה חומרנית, בהמון משפחות שני ההורים יוצאים לעבוד על מנת לפרנס את המשפחה, וכך ילדים כבר מגיל צעיר מאוד נמצאים במעונות עם המון המון ילדים אך עם מעט מבוגרים. גם כשהם גדלים מעט הם נמצאים שעות רבות בבית ספר ובמועדונית או בצהרון, וכך שוב הם נמצאים בעיקר בחברת ילדים, ונמצאים עם הוריהם רק מספר שעות בודדות כל יום. כל זאת כאשר בד"כ ישנם מטפלות מעטות או גננות מעטות שאחראיות על מספר רב של ילדים. כך שהחברות נעשית בעיקר בין הילדים לילדים אחרים ולא כ"כ בין ילדים למבוגרים. בהמשך כאשר הילדים גדלים ונהפכים להיות לנערים, שוב מתחולל "חלל היקשרותי", כלומר היעדר תחושת קירבה או קשר עם מי שהאדם אמור להיות מקושר אליו. ההורים עסוקים ונמצאים זמן רב בעבודה, המון פעמים חושבים שאם הנערה כבר בת 16 היא יכולה "לשמור" על עצמה, וחוזרים מהעבודה גם ב-18.30 בערב, וכך נוצר מעין חלל, אותה נערה פונה לחברת חברותיה בני גילה, כאשר היא מתרגלת להיפגש איתן כל יום במשך שעות רבות, הקשרים הללו הופכים להיות קשרים מתחרים בקשר עם ההורים. היא יכולה להתאים את עצמה ללבוש מסוים של חבורת הבנות לה היא שייכת, לשמוע מוזיקה מסוג מסוים כמו שאר חברותיה וכו'.

תמיד לימדו אותנו ואמרו לנו מגיל קטן מאוד ורך בשנים, שלהיות חברותיים זו תכונה טובה, בהמון בתים האמהות תיווכו לנו חברים מהגן, מבית הספר או משכונת המגורים, לכן נראה די מעוררת תמיהה ופליאה  התאוריה של דר' ניופלד ודר' מאטה. האומנם כך הדבר?  האם יש פסול ב"מכוונת חברים" במינון גבוה?

לפי התאוריה של דר' ניופלד ודר' מאטה, התשובה חיובית, יש בכך פסול. האג'נדה מאחורי הספר "איחזו בילדיכם", היא שחברת ילדים לא יכולה לתת את מה שההורים יתנו לילדיהם. אנחנו כהורים אוהבים את ילדינו ללא תנאי, אנחנו סולחים להם על התנהגויות מסוימות, מורים להם התנהגות נכונה (הורים= מלשון הוראה), מכילים את כאבם, מכוונים ומיעצים. בחברתינו ילדינו יכולים להוריד את "השריון" שלהם, ולהיות הם עצמם, הם האמיתיים, יכולים לבכות ולהיפגע ללא חשש שיצחקו עליהם, אנחנו מקבלים אותם בכל מצב גם כשהם עצובים וגם כשהם נהנים מהתרוממות רוח. אבל הבעיתיות היא שבחברת הילדים בני גילם, ילדינו לא יקבלו אהבה ללא תנאי, לא תמיד הם יכולים  "להשמיע את קולם הייחודי, האינדיבידואלי". לעתים קרובות כדי להתאים את עצמם לחברת הילדים אליה הם שייכים (לחבר'ה) הם מורידים פרופיל, מכבים פנים שונים באישיותם, העיקר להתאים את עצמם לחבריהם. האם חבריהם יאהבו אותם בכל תנאי בדומה להורים? התשובה שלילית. האם חבריהם יסלחו להם  כמעט על כל דבר? התשובה שלילית. גם תופעות של בריונות וקורבנות קוראים לעתים קרובות בבית הספר, הרחק מעינהם של המורים או ההורים. בעיה כאובה בפני עצמה. לעתים הילדים עוטים על עצמם מסכת קשיחות, הם מתרגלים לא לבכות כמו "חננות", והכאב נאגר בתוכם ללא מוצא, כלפי חוץ הם קשוחים, אך בתוכם יש מעטפת פגיעה מאוד ונפיצה. לילדים כאלה קשה מאוד לחדור לליבם  ולהשפיע עליהם, הם הרי "קשוחים" ו"קולים" כלפי חוץ. ההורים פשוט מאבדים אותם וכבר כמעט לא יכולים לכוונם.

ישנה בעיה נוספת של מכוונות חברים, היחס למין. הנערים ונערות חפצים למלא את הריקנות שבתוכם ואת השיעמום ולא מבינים עד כמה מין יכול להיות כוח מאוד חזק ואנרגיה חזקה לבנות אך גם להרוס. וכך בחוסר בשלותם הם מקיימים יחסי מין רק להעביר את הזמן, או אמצעי חיברות, למצוא מזור זמני לשעמום, אך אין כאן ברב המקרים אפילו קורטוב של עומק נפשי ואהבה עזה. ברב המקרים הריקנות חוזרת להיות כמקודם מיד אחרי סיום האקט  וכאשר כל נער ונערה פונים לדרכם.  הנערים והנערות לא מגיעים לשובע נפשי, למילוי, להרגשת שלמות ושמחה כמו שזוג בוגר ובשל מקיים קשר אוהב  ובצד זה חלק מיחסיהם כוללים גם יחסי מין.

לעתים מתגבשת גם חבורת נערים או נערות שמסרבים ללמוד, מסרבים לעשות שיעורי בית או עבודות, מסרבים לשמוע בקול המורים, ובקיצור הם מורדים. כאשר ילד אחד לא מעוניין לבצע את חובות בית הספר הוא סוחף אחריו את כל החבורה. בחבורה זו גם לא תמיד כדאי להראות שאתה פגיע. לעתים כאשר אתה מראה שאתה פגיע, יהיה בריון שיתנפל על כך כאילו הוא מצא יהלומים וזהב. כך שאותם נערים צריכים להסתיר את ה"אני האמיתי" שלהם.  "חיברות היתר" עם ילדים אחרים גורם להם עיכוב בבגרות, עיכוב בבשלות וחוסר יכולת להכיל רגשות מעורבים ולהפוך להיות אדם עצמאי שעומד בפני עצמו, נפרד ואינדיבידואל עם אישות משלו. למעשה הוא נבלע בחבורתו ומתאים את עצמו לחבורה, גם במחיר של "הרדמת" אישיותו.

"מכוונות החברים" גם פוגעת לעתים קרובות בקשרים עם ההורים, הילדים מחפשים להיות כל הזמן בקשר עם חבריהם ולפתע ההורים כבר לא מעניינים אותם. מה שקרוי בחצי צחוק וחצי דמעה, "אמא כספומט" או "אבא כספומט". אנחנו הופכים להיות ספקי שירותים להם ולא יותר מכך. דר' ניופלד ודר' מאטה מציעים בשני החלקים האחרונים של הספר פתרונות: איך נחזיר את ילדינו אלינו? איך נאחוז בהם? (גם אם הם בני 16 או 17) איך נקדם "כפר היקשרות"?- מעורבות של מבוגרים אחדים בקשר עם ילדינו שיהוו את החלק העיקרי בחינוכם ובקשר אוהב איתם  ולא חבריהם בני גילם ימלאו את עיקר זמנם)

בין הפתרונות המוצעים: ליזום קשר מכוון עם הילד, לא לחכות שהוא יגש אלינו ויספר לנו על מה שקורה לו עם חבריו בבית הספר, או עם הציונים במבחנים והמורים, אלא ליזום איתו במהלך היום מספר פעמים שיחות.  להראות לו שהוא חשוב לנו, לחייך אליו, ליצור איתו קשר עין, להקשיב לו הקשבה מלאה מעומק הלב. לעורר את חיוכו, להוכיח לו בהתנהגותנו שאנחנו "איתו ובשבילו". לעשות איתו אינטרקציות מהנות כמו ללכת לסרט יחדיו, ללכת לקנות בגדים, לשתות עם המתבגר/ת קפה בבית הקפה.. נניח שרבנו עם ילדינו, הוא הרגיז אותנו, שוב  הוא התחצף או המרה את פינו, לפי דר' ניופלד  ודר' מאטה זה באחריותינו כהורים לשוב ו"לאסוף" את הילד, כלומר זמן לא רב אחרי הויכוח שוב לדבר איתו, לחייך אליו, להקשיב לו וכו' לא לדחות אותו, כי אם אנחנו נדחה אותו אחרי ויכוח דחייה תמשוך דחייה, ואילו נסיון כן מהלב "לאסוף" אותו ולהתקרב אליו יתכן שהוא ינשא קירבה מחדש לילדינו. נסיון להתקב לילד יכול להיות גם ע"י טיול משותף, ריצה, רכיבה על אופניים יחדיו או כל דבר אחר שיקרב  מחדש בין ההורה והילד.

יש בספר שלל דוגמאות איך "נאסוף" את ילדינו ו"נקרב" אותם אלינו, איך להגיב כשיש בעיות משמעת, בעיות של חוסר ציות או מוטיבציה לשמוע בקול ההורה, ישנם פתרונות הגיוניים מאוד וחדשניים לבעיות רבות ורווחות בין הילדים להורים. והכל בצורה טובה ומלבבת, לא מאבק בילדים, לא עונשים או צעקות, לא כפייה עליהם, אלא פתרונות "בדרכי שלום", פתרונות בדרכים אוהבות, איך לגרום ליחסים טובים עם ילדינו, לציות מתוך בחירה ולא מתוך כפייה, למוטיבציה של הילדים להסכים ולרצות את  ההורות שלנו או שמא ההוראות שלנו. הורות והוראות, שני מילים דומות. (הורה, הוראה, מורה). לקשר אוהב, מחמם לב וטוב בין הורים וילדים, וכן גם בין מתבגרים להורים. (אתגר לא קל בתקופתינו)

דעתי על הספר: הספר לדעתי בהחלט חדשני, אני עד לא מזמן הייתי שבויה בפרדיגמה או בקונספציה של ילדים שיש להם המון חברים זה טוב, להיות "מכוון חברים" זה טוב. אך לפתע למדתי מהספר שזה בסדר גמור שיש חברים, אך הקשר בין חברים לא אמור לבוא על חשבון הקשר עם ההורים, או להתחרות בקשר עם ההורים. החברים של הילדים לא ילמדו אותם ערכים, חזון נעלה, אהבה ללא תנאי , נתינה אינסופית, הענקה וסליחה באיכות ובכמות שילדינו יכולים לקבל מאיתנו כהורים. החברים לא אמורים "להכיל" את ילדינו וללמד אותם כיצד להסתדר בחיים, ערכים וכו' כפי שזה תפקידנו, ולכן  זה בסדר גמור שיש לילדינו חברים והם בקשר מתמשך וקרוב איתם, אך זה לא העיקר, אלא הנספח, המושכות בחינוך ילדינו צריכות להיות אצלינו ההורים. והחברים צריכים להיות  התוספת, הם לא אמורים להיות תחליף לנו כהורים. אלא אנחנו צריכים להיות נוכחים בשפע בחיי ילדינו, נוכחים פיזית  ונפשית. להיות איתם ובשבילם. ע"י כך שלא נרים ידיים, לא נחשוב שההורמונים משתוללים אצלם ואין מה לעשות, לא נפטור את עצמינו מתפקידנו כהורים. נוכל להכיל גם כאב וריקנות של ילדינו, הם ידעו שיש להם כתובת היכן לבכות ולהעצב, היכן לקבל פירגון מלא, היכן לקבל רגש חם ואוהב, קבלה ללא תנאי, וכך נחנך מתבגרים שיסתגלו לאתגרים שלהם בחיים ויהפכו לאינדיבידואלים נפרדים וייחודיים, בוגרים ובשלים, אנשים  נאהבים ואוהבים ומועילים לחברה. אז כן גם אני חושבת ע"פ עקרונות הספר שרצוי ש"תאחזו בילדיכם" ו"תאספו אותם באהבה". אנחנו מחנכים את דור העתיד, וזה תפקיד חשוב ביותר, חשוב באותה מידה של עבודה למען פרנסת הבית והמשפחה. למרות שאנחנו דור חומרני ואין בזה משהו פסול, כדאי לראות את ילדינו כמניות חשובות, ולהשקיע בהם באותה מידה שאנחנו משקיעים במטרות חומריות.

מי שרוצה לדעת וללמוד על עוד פתרונות של חינוך אוהב של ילדינו, כדאי לו לקרוא את הספר. הספר מאוד מעניין ומחכים, אך תובעני. הוא דרש ממני המון תשומת לב וזמן עד שגמרתי לקרוא אותו, אך המאמץ משתלם ומקבלים מהספר המון תובנות.

קריאה  נעימה!

 
תודה ליפעת

על הספר, המחברים וההוצאה 

"יש בו העוצמה לשנות, אם לא להציל, את חיי ילדינו." -National Post