דמויות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה - פרופ' אליעזר ויצטום וד"ר יעקב מרגולין (ספר)

פורצי הדרך לטיפול בנפש הפגועה: "דמויות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה"

מאת: פרופ' אליעזר ויצטום וד"ר יעקב מרגולין

הוצאת פורום מדיה בע"מ, 2011

157 עמ'

כל סטודנט לרפואה יוכל מן הסתם לספר את קורות חייהם של פורצי הדרך של הרפואה המודרנית. הוא יוכל לספר על וויליאם הרווי וגילוי מחזור הדם, על אדוארד ג'נר והחיסון נגד האבעבועות, על הרופא והמדען הסקוטי אלכסנדר פלמינג וגילויו המקרי של הפניצילין, על הביוכימאי והמיקרוביולוג אברהם וקסמן ומחקריו בתחום האנטיביוטיקה שהביאו לגילוי הסטרפטומיצין, על פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון מגלי הד.נ.א., או על כריסטיאן ברנארד והשתלת הלב הראשונה שבוצעה על ידו.

מעט מאוד מאותם סטודנטים יודעים משהו על אבות הפסיכיאטריה המודרנית. הציבור הרחב יודע עליהם בוודאי עוד פחות מכך. "דמויות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה", ספרם של הפרופ' אליעזר ויצטום והד"ר יעקב מרגולין, משקף מאמץ לנסות ולתקן במשהו את החסר הזה. הספר מביא בצורה מתומצתת, קריאה ועניינית מאוד את סיפור חייהם ועבודתם המקצועית של 12 דמויות מקרב "פורצי הדרך" של הפסיכיאטריה המודרנית. אין מדובר רק בחיבור "היסטורי" במהותו, אלא בניסיון הנמשך כבר מאז תחילתה של המאה ה-19 להציב את הפסיכיאטריה במקומה הראוי כענף לגיטימי של הרפואה המודרנית, בדומה לכל שאר אחיותיה, תחומי ההתמחות בשאר ענפי הרפואה.

למחברים יש עבר בתחום השילוב שבין הרפואה וההתפתחות ההיסטורית והחברתית. שניהם פרסמו בעבר קבצים בתחומי הפסיכיאטריה והפסיכיאטריה המשפטית, כאשר פרופ' ויצטום כבר הוציא מתחת ידיו, בין היתר, שני חיבורים המנסים לשלב בין היסטוריה ובין פסיכופתולוגיה (זו של המלך הורדוס מחד ואלו של יוצרים רוסיים מאידך).

בתחום בריאות הנפש, למעט אולי שמו של פיליפ פינל (1745-1826), האיש אשר לו מיוחס האקט הסימלי של שבירת השלשלאות אשר כבלו את חולי הנפש בפאריס של שלהי המאה ה-18 (עובדה היסטורית לא נכונה אגב, כפי שיתברר לקוראי הספר), מרבית הדמויות בספר אינן  מוכרות כמעט לאלה שאינם מצויים בתחום הפסיכיאטריה, ורובן אף אינן ידועות לאלו העוסקים במקצוע.

פינל, הנחשב לאבי הפסיכיאטריה המודרנית, היה רופא בתקופת המהפכה הצרפתית אשר יחד עם תלמידו ועוזרו ז'אן בפטיסט פוסין ניהל בפאריס את בית החולים הגדול "ביצטרי" לחולי נפש גברים ואת בית החולים לנשים "סלפטרייר". ברוח הערכים החדשים של שמירת כבוד האדם ושל חופש, חירות ושיוויון אותה הביאה המהפכה הצרפתית בכנפיה, טען הוא בלהט כי יש לטפל בחולי הנפש בחמלה ומתוך גישה רפואית ולא להתעמר בהם, לכבול אותם ולהרחיקם מהחברה. את ההוראה לשחרר אותם פיזית מכבליהם לא נתן הוא אלא דווקא עוזרו פוסין, אך האקט הזה יוחס לו בראי הדורות (כפי הנראה כתוצאה ממערכת משומנת של יחסי ציבור אותה יזם בנו, שאף הוא היה פסיכיאטר). 14 העמודים שמוקדשים בספר לפינל ולפועלו (15-29), הם בעצם סיפור ה"בראשית" של תורת הפסיכיאטריה.

בניגוד לפינל המוכר יחסית, מעטים מאוד יכירו את יוהאן כריסטיאן רייל (1759-1813), חוקר ופיזיולוג גרמני, שטבע את המונח "פסיכיאטריה". המחברים מביאים את סיפורו של רייל מתוך תיאור ריאלי שאינו מנסה להסתיר חלקים פחות נוחים במתודה הרפואית שלו (טיפול בחולי נפש באמצעות כוויות ממוט מלובן, כיסוי בשק או סתם מכות – אמצעים שבכולם ראה הוא דרכים לגיטימיות לטיפול רפואי...). על אף כל זאת, נחשב רייל כאחד מאבות הפסיכיאטריה המודרנית וחקר המוח. הוא נפטר במהלך מגיפת טיפוס שפרצה לאחר "קרב האומות" המפורסם, אשר נערך בלייפציג בין צבאו של נפוליון ובין כוחות הקואליציה נגדו בשלהי 1813.

בנג'מין ראש לעומתו, רופא אמריקני ואחד מ"אבותיה המייסדים" של ארה"ב (הוא היה אחד מהחותמים על מגילת העצמאות שלה), קנה את פרסומו בעיקר הודות לפעולתו כרופא אך גם כפוליטיקאי וכמתקן חברתי נלהב. הפרק המוקדש לו מעלה את תרומתו להתפתחות הפסיכיאטריה בדורו (ספרו "תצפיות וחקירות רפואיות" הינו אחד הספרים הראשונים העוסקים במחלות הנפש בהתבסס על מחקרים קליניים ותצפיות אמפיריות) וכממציא שיטות טיפול שונות (ה"כסא המרגיע", אותו תיכנן וייצר, נועד לטפל בלוקים בהתקף פסיכוטי סוער באמצעות ריתוק וגריעה חושית).

בניגוד ל"אבות הפסיכיאטריה" שעסקו במגוון תחומים, מוקדשים מספר פרקים גם לרופאים שהיו פורצי דרך בתחום ספציפי. כזה הוא לדוגמא פייר בריקה (1796-1881), רופא צרפתי שספרו בתחום תופעת ההיסטריה העלה את הנושא אל סדר היום המתודולוגי-קליני בעולם חקר הנפש האירופי במחציתה השניה של המאה ה-19. כזה הוא גם אייזיק ריי (1807-1881), מי שנחשב לאחד מ-13 ה"אבות המייסדים" של איגוד הפסיכיאטריה האמריקני, ומי שפירסם את היצירה המודרנית הראשונה על הפסיכיאטריה המשפטית. איזוטרי מעט יותר הוא תיאורו של זיגפריד יוסף גנסר (1853-1931), רופא גרמני שהקנה את שמו לתסמונת נדירה אך משמעותית הנמצאת בקו התפר והדימדומים שבין ההבנה ובוחן המציאות התקין ובין עולמה האפל של הפסיכוזה.

פרדריק מוט (1853-1926) היה רופא אנגלי, שגילה והוכיח כי הסיבה למחלת הנפש אשר היתה נפוצה מאוד בזמנו (general paresis of the insane) היתה חיידק העגבת. היתה זו הפעם הראשונה שבה הצליחו להדגים מחולל ביולוגי ספציפי למחלת נפש. כן זכה להיות פורץ הדרך בתחום העתיד להתפתח שנים אחרי מותו: הלם הקרב. מוט התמודד עם תופעה קלינית שנצפתה במלחמת העולם הראשונה ושכונתה אז בשם "הלם פגזים" (shell shock). הייתה זו תובנה חלוצית ויוצאת דופן בדור בו נידונו חיילים למוות בידי כיתת יורים באשמת "פחדנות" לאחר שגילו סימפטומים של הלם קרב. דיוויד אידר (1866-1936), שאף לו מוקדש פרק בספר, המשיך את עבודתו, ובנוסף להיותו רופא ופסיכואנליטיקאי, ודמות חשובה בראשית התנועה הציונית, הוציא לאור ספר ראשון המנסה להתמודד עם התופעה שאותה כינה כבר בצדק רב "הלם מלחמה" (war shockׂׂ) במקום הכינוי המוטעה שקשר קודם לכן בין התופעה לבין התפוצצות פגזים.

פרקים מהספר מוקדשים גם לרופאים אשר נתנו את מירב שירותם לחוליהם במסגרת פיתוחה של המינהלה הרפואית בתחום בריאות הנפש, דוגמת גיאורג גרודק הגרמני (1866-1934), אשר לצד היותו בן שיח לזיגמונד פרויד ופורץ דרך בתחום הפסיכואנליזה והפסיכוסומטיקה, ניהל בהצלחה רבה סנטוריום רפואי בגרמניה, או סיר אוברי לואיס (1900-1975), רופא בריטי יליד אוסטרליה ומאבות הפסיכיאטריה הציבורית באירופה, וכמובן קרל אוגוסטוס מנינגר (1893-1990), המכונה במידה רבה של צדק ה"פסיכיאטר האמריקני הבולט ביותר במאה ה-20".

הפורמט בו הופיע ספר חשוב זה הוא צנוע: מימדיו קטנים, וסיגנונו מתומצת. המחברים הוסיפו תצלומים ותמונות שהופכות את חוויית הקריאה לנוחה יותר על אף המימדים הצנועים, והיטיבו להוסיף בסופו של כל פרק רשימה מפורטת מאד של מקורות לעיון ולקריאה נוספים לטובת הקוראים המבקשים להעמיק את ידיעותיהם ולהרחיבן.

הספר מהווה תרומה חשובה לחקר ההיסטוריה של הפסיכיאטריה. הוא יכול לשמש מסד למהדורות אחרות שירחיבו מעט את היקפו ויכללו בו בעתיד גם רכיבים אשר מקומם נפקד ממהדורה זו. כך, לדוגמא, ה"נציג היחיד" למהפכה הדרמטית שחלה בתחום הטיפול התרופתי במחלות הנפש הוא ג'ון קייד (1912-1980), הרופא האוסטרלי שגילה את השפעתו של הליתיום על הפרעות מאניות. היה בהחלט מקום להקדיש פרק נרחב גם למפתחי התרופות האנטי-פסיכוטיות בשנות החמישים של המאה הקודמת, הכלורפרומאזין ובעקבותיו ההלופרידול, אשר הביאו למהפכה בטיפול הפסיכיאטרי. במהדורה הבאה ניתן לשקול הוספת פרק נפרד אשר יוקדש לדינמיקה שהביאה לפיתוח שיטות האיבחון והסיווג של ההפרעות הפסיכיאטריות בארה"ב ובעולם באמצעות סדרת ספרי ה-DSM וכן ה-ICD הבינלאומי. כל אלו, כך יש לקוות, יקבלו את המקום הראוי להם במהדורה הבאה של יצירה חשובה זו.

עו"ד קובי סגל, LLB., M.A.

תודה לקובי