בעיניים פקוחות מאת צבי זמיר ואפרת מס (ספר עיון)

מורשת (דורו של) יצחק רבין ז"ל

צבי זמיר, בעיניים פקוחות , ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? בהוצאת דביר,  251 עמודים, 2011.

במגרש משחקים חולי, בין רחוב יהודה הלוי בתל אביב ובין בתיה הראשונים של "שרונה" מושבת המתיישבים הגרמנים ה"טמפלרים" היו בשעות אחר הצהריים של שנות השלושים המאוחרות נאספים בני ובנות עשרה למשחקי כדורגל. אחד מאלו שאירגנו את המשחקים היה צעיר אדמוני וגבה קומה בשם יצחק רבין, ואחד הנערים הצעירים אותם צירף הוא לקבוצות המשחקות רק כאשר לא נמצא מישהו מבוגר ממנו היה צביק'ה ז'רז'בסקי. שני הנערים, כמו רבים נוספים מקבוצת המשחקים עתידים להקדיש את חייהם לבטחונה של מדינת ישראל – ולהגיע רחוק מאד בדרכם. הראשון – יהיה לימים רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שגריר בוושינגטון ובסופו של דבר ראש ממשלה שיסיים את חיו בהתנקשות פוליטית, והשני אלוף בצה"ל ולימים ראש "המוסד". הראשון יזוהה לימים בציבור הישראלי כ"רמטכ"ל הנצחון" אשר הדרך בה הנהיג את צה"ל – הובילה אותו ליפים שבהישגיו.

צביק'ה – אשר ישנה לימים את שמו לזמיר יהיה אף הוא אלוף בצה"ל ויטול חלק משמעותי מאד בעיצובו לקראת מלחמת ששת הימים ולאחר מכן יעמוד בראש ה"מוסד" ערב מלחמת יום הכיפורים. "המוסד " – היה  הגוף שבניגוד לאגף המודיעין בצה"ל אשר היה  אחראי על מתן ההתרעה ממלחמה מתקרבת זה   שהביא בסופו של דבר את הידיעה הקריטית בליל יום הכיפורים על המלחמה העתידה להפתח למחרת היום, קצת פחות מ15 שעות בטרם תיפתח האש ברמת הגולן לאורך תעלת סואץ . ההתרעה הזו, הייתה במידה רבה אחת הסיבות המרכזיות שבזכותה לא היו האסון והשבר גדולים בהרבה.

"בעיניים פקוחות" מביא את קורות חייו של זמיר – אך אין הוא ספר אוטוביוגראפי. זמיר, כמו יצחק רבין וכמו רבים וטובים מאותו דור , שייכים לזן הממעט לקשור כתרים לעצמו . במקום זאת יש בו נסיון להעביר לקורא תובנות ומסקנות שנצברו במהלך חיים גדושי עשייה. חיים בהם הייתה העשייה למען הכלל – עיקר הגשמתו העצמית של הפרט, והמושג "מתי אעשה לביתי" היה פסוק מהתנ"ך ולא משאת נפשו של פוליטיקאי או קצין בכיר.

"בעיניים פקוחות" הוא לכן הוא לא רק סיפור אישי. זמיר, מביא מבלי שהתכוון אולי לכך את סיפורו של דור שלם, ואת מורשת  מה שיכונה לימים בשם "מורשת יצחק רבין".

לא מעט  פרשנויות ניתנו למונח "מורשת יצחק רבין". היו שראו בו, אות וסימן לדרך השלום, ואחרים פירשו אותו דווקא כסיסמתה של הציונות מבית מדרשה של ההתיישבות העובדת. ב"עיניים פקוחות" ספרו של צבי זמיר, אחד מאותם שחקני כדורגל צעירים ב"קבוצת מגרש המשחקים" ניתן אולי למצוא את התשובה האולטימטיבית לפרשנותו של המושג ולמהותה האמיתית של מורשת (דורו של) יצחק רבין. האכפתיות והנתינה לחברה, כמו גם הרצינות והירידה לפרטים הם סימני ההיכר של הדור הזה. היה זה דור שלא שאל שאלות ושקיבל החלטות בגלל מערכת שיקולים מוזרה הנקראת "מוסר". כך ויתר יצחק רבין על ראשות הממשלה אך ורק משום שכתבה שלא נגעה כלל אליו אלא לאשתו המנוחה חשפה כי עברה על הוראות  מינהלתיות בדבר החזקת דולרים. צביק'ה זמיר מצידו ויתר על תפקידו כראש המוסד והגיש את התפטרותו רק משום שברוך מזרחי לוחם  מוסד שנפל בשבי המצרי לא שוחרר בהסכם חילופי השבויים לאחר מלחמת יום הכיפורים. (ע' 89-93 )  ההשוואה בין התנהלותו של זמיר  לדרך בה הותירה מדינת ישראל או ליתר דיוק קהיליית המודיעין  לגורלם את לוחמי המוסד אסירי ה"פרשה"  של 1954 בכלא המצרי 12 שנים ארוכות לאחר מבצע קדש בו שוחררו למעלה מ 5,000 חיילים מצרים בתמורה ל 5 חיילי צה"ל מעלה מחשבות נוגות. מחשבות על ערכים בהם מאמין זמיר  ועל נורמות של אחות לוחמים שהופרו שנים רבות מאד בטרם בא לעולם ילד חייכן וביישן בשם גלעד שליט.

קשה להטיף לאורח חיים המבוסס על ערכים  נאצלים. קל הרבה יותר לעשות זאת דרך סיפור חיים וזו בדיוק התחושה עם סיום קריאת הספר. ערכים של צניעות, עבודה סיזיפית לעיתים, ומסירות לעומת גאווה , בטחון עצמי מופרז , וזחיחות דעת, המובילות לשיכנוע של עם שלם כי "100% שלא תפרוץ מלחמה ימים ספורים בטרם תרעד האדמה בסתו הארור ההוא של 1973. זמיר, מתאר את האירועים בלשון רזה וישירה, חפה כמעט ממליצות.   רק בנקודה אחת – עולים על פני השטח בכתיבתו הרגשות של הזעם והתיסכול. זה קורה כאשר מתאר הוא את הפקרתו של אשרף מרוואן בכיר הסוכנים שהיו למדינת ישראל ואשר זהותו נחשפה על ידי אלי זעירא מי שעמד בראש אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים ושחשף את זהותו של הטוב בסוכנים רק על מנת לנסות ולשכנע כי המידע על פרוץ המלחמה אותו הביא מרוואן לא היה אמיתי אלא רק חלק מתיפקודו כביכול  כסוכן כפול. חשיפת זהותו של סוכן – היא הפשע האולטימטיבי שיכול לבצע איש מודיעין. למי שכח, ימים ספורים לאחר שהכריע הבורר שופט בית המשפט העליון בדימוס תיאודור אור בתביעה  שהוגשה בנושא חשיפת שמון של הסוכן – מצא זה האחרון את מותו בלונדון כשסיבת המוות היא נפילה ממרפסת ביתו. לשבחו של זמיר ייאמר כי אין הוא מסתיר בכתיבתו גם את הגורם האישי – ריגשי הקשור לקשריו עם מרוואן – מעבר להיבט המיקצועי הטנור. הכנות המאפיינת את כתיבתו פורצת במיטבה כאשר מספר הוא על מרוואן : "לא היינו חברים, אולי המונח ידיד אכן הולם יותר. לא הייתה ביננו כימיה , אני מאמין שהוא העריך וכיבד אותי אבל אינני יכול לאמר שהוא חש חיבה אלי" (ע' 140).

חשיפתו ומותו  של מרוואן בידי מי שהיו אמורים לנצור את סודו עשרות שנים טילטלה וסדקה את עולמו ואת אמונותיו של זמיר.

קשה מאד להפסיק ולחשוב על המאורעות והערכים בספרו של זמיר השלובים כאמור לבלתי הפרד אלו באלו. ערכים, אותם מיטיב הוא לתמצת כאשר מתאר הוא באזכרה ליוספל'ה טבנקין, כמוהו מבכירי הפלמ"ח. הוא סיפר כיצד בחודשים האחרונים לחייו שאל אותו טבנקין "מדוע כנערים בפלמ"ח ביצעו צביק'ה, יצחק וחבריהם את המשימות בתנאים הבלתי אפשריים ששררו. זמיר, בכנותו  הביישנית משהו הודה  כי: "אין לי תשובה ולא הייתה לי תשובה זולת האחריות, הצייתנות, והתמימות." השילוש הקדוש הזה כמו, ה"רעות" עליה דיבר לא פעם יצחק רבין הם אורות הדרך של "מורשת (דורו של) רבין . הדור שהקים את מדינת ישראל, ונאבק על הגנתה, עצמאותה וביסוסה.

תודה לקובי 

יעקב סגל הינו עורך דין המתמחה בדיני משפחה, משפט פלילי ומשפט פסיכיאטרי

 ביקורות באתר לספרים של צבי זמיר

אשמח אם תגיבו