גבעות דאמור, שם...- עוזי קורן (ספר)

176 עמוד

הוצאת גוונים
2011

את הסקירה הזו אני כותב בצער. את ההמלצה בסופה (שוודאי תפתיע אתכם) אני כותב בשמחה.

סקירה בצער ראשית משום שעם קריאת התוכן התעוררה בי אמפתיה כלפי הכותב וחמלה על האירועים שעבר. יחד עם זאת אני לא יכול שלא לומר את האמת שלי. הספר הזה הוא הרבה יותר דומה ליומן מבצעים מאשר הוא ספר.

 שנית, מכיוון שמתוך הספר המתאר אירועים מתוך מלחמת לבנון הראשונה עולים בדיוק הכשלים של מלחמת עזה השנייה ומלחמת לבנון השלישית. (לא אני לא טועה בספירה.) בדיוק אותם הכשלים שהופיעו במלחמת לבנון השנייה ואשר מעולם לא שמעתי אפילו ציוץ לגבם גם לא מתוך דו"ח ועדת ויניגרט (כן זו שעשתה סלט מרוטב הממצאים) מבצבצים מתוך האירועים שמסופרים בגבעות דאמור.

אז נכון, יש שם תיאור גם כשלים שכן טופלו לאחר מלחמת לבנון השנייה ולי נותר רק הכאב על כך שהנה הם היו במלא הדרם בראשונה אז למה למרות כל כך הרבה שנים בינה לבין השנייה אף אחד לא טיפל בהם. דוגמא לכך היא המחסור בציוד, אוכל ושתייה וקוצר היד של הזרוע הלא לוחמת, הלוגיסטית לרדוף אחרי הלוחמים ולספק להם את הצרכים הבסיסיים כדי להמשיך ולשרוד. להמשיך ולהילחם (אם לזה אפשר לקרוא לשורד.) ובעיקר חוסר היכולת של המפקדים הבכירים להבין את זה ולא לשלוח את הלוחמים הקרביים עמוק להיכן שלא ניתן יהיה לטפל בהם.

במיוחד נותרתי עם התמונות של החירניקים אשר פרצו דרך לפי הוראת מפקדים שלא ראו את התמונה הכללית ולא הבינו שהם שולחים אותם להילחם לשווא. כבשו את אשר נאמר להם ואז מצאו את עצמם מנותקים וחסרי כל עד שנאלצו ללכת לחפש מים לשתיה ואיבדו לוחמים במאבק על מילוי מימיות. (נשמע לכם מוכר? ובכל זאת מדובר על הרבה שנים קודם).

למה דווקא זה נחרט בזיכרוני מהספר? מכיוון שלבנון בתודעה שלי נתפסת כארץ שפע המים. הרבה יותר הסתדר לי לקרוא על השוטטות והדיג לאורך הנהרות בארץ גן העדן הזו. וכן, גם כאשר עוזי מספר את החלקים הללו מבצבצים כשלים נוספים כמו סממני הביטחון המופרז וחוסר היכולת לטפל ב'כמעט ו..' אלא רק לאחר שהופך לכשל של ממש. דוגמא לכך היא כאשר החירניקים מגיעים עד לנגיעה בחבורת שריונרים שמשתכשכים במים. כשל לכל הדעות של התנהלות בשטח אויב. איך זה נגמר? החירניקים נוזפים בשריונרים בשחצנות ואלו ממשיכים בהתענגות. אל תטעו, אף אחד מהצדדים לא ממש מבין את הסכנה. גם לא החירניקים שניצלו בזכות חוסר הערנות של השריונרים. שהרי אם מישהו היה מפיק את הלקח מהאירוע בפעם הבאה שהחירניקים היו מתגנבים אל השריונרים הם עשויים היו למצוא את עצמם נורים למוות. אלא שאיך אומרים 'אם אין שכל אין דאגות' כל אחת מהקבוצות רואה את הכשל של השנייה ובזה זה נגמר. לא רק שהם לא רואים את הכשל של עצמם אלא שאף לא דואגים שהקבוצה האחרת תטפל בכשל שלה.

עד כאן נשמע דווקא בסדר, אז מה בכלל אני רוצה מהסיפור?

האמת היא שהסיפור משעמם. הוא משעמם בגלל שלוש סיבות עיקריות.

הראשונה – תראה, אל תספר.
אחד העקרונות הבסיסיים והידועים בבניית נרטיב הוא העיקרון של תראה, אל תספר. נשמע סותר כאשר מדובר בספר אבל לא. המשמעות של לספר היא להציג את האירועים על פי הפרשנות של המספר. להראות משמעותו לכתוב את האירועים עצמם ולא את הפרשנות של המספר. כך למשל במקום לספר שהמארחת של המפגש של חברי הפלוגה לפני ערב המלחמה הרגישה שהמסיבה דועכת כאשר בזה אחר זה נעלמו האורחים והלכו למילואים אבל הבינה את המשמעות אבל שמרה על מצגת חיצונית של הכל בסדר, היה הרבה יותר טוב אלו המספר היה פשוט כותב לנו איך הגיבה כאשר א' עזב ואחר כך כשב' נעלם ומה היא עשתה כשגילתה שג' גם איננו ואם בכתבה כשבעלה ארז את התיק חיבק ונסע ומשאיר לנו להבין את התחושה שלה.

במקרה של גבעות דאמור, במקום לספר לנו שכולם התייחסו אל קהלני בכבוד ומתוך הילה וקהלני ריקד בין הנאה ומשחק תפקידים של חבר-מפקד היה צריך המספר לתאר את האינטראקציה עצמה ולהותיר לקורא להבין את המשמעויות שלה. ובטח שלא להתבייש לכתוב 'שיקר' או 'הסתיר' כאשר זה מה שעשה קהלני.

השנייה – שגיאה של הדרת כבוד, אתוס ומיתוס וכל יתר הקשקושים הללו
הספר גבעות דאמור מנוסח בלשון של מישהו שנותן כבוד לעולם הספרותי ולכן מתאמץ לכתוב בשפה שלתפיסתו ספרות ראויה לה. הדבר פוגם בסיפור ופוגע באמינות שלו. העולם הלשוני של הספר צריך להיות תואם את עולם ההתרחשות שלו. אין סיבה לכתוב 'פנה ללכת' במקום הסתובב והלך או 'החווה לו' במקום 'סימן'. אם זה מיותר אז לא צריך. אסור שהמילים יפריעו לעלילה.

למשל הנה קטע מהפרומו של הספר בכריכה האחורית "זהו ספר שני למחבר "אוֹר בַּזָּלוֹת " (1994)וגם בו נשמעת ברקע ההתחבטות בין ההתחייבות הלאומית לבין צו החופש והשיוך הכלל- אנושי". למה השפה הגבוהה הזו כשאין הצדקה? למה לכתוב 'נשמעת ברקע' כאשר הכוונה היא 'לא מופיעה' ולמה לכתוב 'התחבטות' כאשר בפועל יש שם בקושי 'שאלה'?

אם זה היה פה ושם אזי ניחא, (כמו לכתוב מדי פעם 'מבצבצים' ו'ניחא') אבל כאשר זה ממלא את הספר זה פשוט מרחיק את הסיפור. ואם להיות לרגע קרוב למציאות הרדודה שלנו הרי שזה כמו לשמוע את אייל שני מתאר את חוויותיו מביס פשוט. אתה לא מצליח להתחבר לזה. אפילו אם זה משעשע מדי פעם ונראה כאילו נותן צביון מיוחד, הרי שברוב הזמן בא לך להקיא מזה ואם אפשר אז על אייל שני עצמו.

ואי אפשר לסיים את הפסקה הזו בלי לתת את הדוגמא ההפוכה והמוצלחת של התאמת השפה לעולם ההתרחשות והרי היא השפה של 'התפסן בשדה השיפון'.

המעניין בכל העניין הזה הוא שנראה שבדיוק אותה התניה מתקיימת בעולם האמיתי של הסופר. היחס שלו לצבא ולמדינה הוא מתוך אותה הילה, כבוד, אתוס ופתוס. ההבנה הזו הייתה לי עצובה מאד.

עצובה משום שמאחר שאין שום התפתחות של הדמויות בסיפור, לפחות הייתי שמח לראות התפתחות של המספר עצמו. הייתי מאושר לראות אותו מוותר על הכבוד והקדושה שהוא רוחש לצבא, לפלוגה ולמיתוס החברים לנשק, משום שזה היה הצעד הראשון שלו לראות את המציאות כפי שהיא.

אלו היה עושה את זה היה יכול להבין שגם המפקדים הבכירים הם אנשים. גם להם אין יכולת לראות את התמונה במלואה. גם הם מתנהלים מתוך פחדים וגם להם צריך לעזור כדי שיראו את האמת ויפעלו לתיקון הכשלים לפני שהפכו לתאונות.

אלא שכל עוד עוזי קורן כפרט וכל עוד כולנו ככלל לא נשתחרר מההתניות הללו, הכשלים הישנים יהיו חלק מחיינו ולא יפנו מקום ל...כשלים חדשים. ואם זה לא ברור עכשיו, אז בואו נדבר שוב אחרי המלחמה הבאה (אם נוכל).

זו בעצם המכשלה הגדולה של הספר. במקום לאפשר לנו לחוות את המלחמה ואת הטראומות שנראה שעוזי קורן ולוחמים אחרים עברו, הוא מעביר לנו סיפורים שנשמעים כמו עדות שמיעה שנייה ושלישית. למרות שבין השורות עולה כי באמת היה שם, זה נשמע כאילו מי שישב בחדר המבצעים והקשיב לסיפורי הלוחמים ולהודעות בקשר מנסה להעביר לנו את חווית הקרב עצמו. זה פשוט לא עובר. התחושה מהספר היא שדווקא את האירועים שהוא עבר הוא לא מסוגל לתאר מתוך שהוא רוצה לספר.

השלישית – מבנה
רוברט מקי, בשיעור שלו על מבנה, מנחה להכניס אל תוך הסיפור רק אירועים שמשהו משתבש בהם. אם מה שהגיבור רוצה שיקרה קורה כמו שהוא רוצה שיקרה אזי זה משעמם, אומר מקי ומוסיף: 'זה ימות כמו עכברוש בכביש'.

יש אינספור אירועים בגבעת דאמור שפשוט לא קורה בהם שום דבר מעניין. נסיעה עם נגמ"ש מקרטע כדי לאסוף שבויים שהם קצינים בכירים סורים ולחזור ולהזכיר לנו את הפחד תחושת ההפקר והסכנה מבלי שתקרה תקלה אמיתית בנסיעה שתפתיע אותנו ותסכן ברצינות את הגיבורים שלנו, זה חטא סיפורי. זה משעמם ומיותר וזה מותיר תחושה של בגידה במתן האמון של הקורא.

התוצאה היא דו"ח עמוס אירועים שהיה צריך להישלח לועדת הסלט שהוזכרה לעיל ולא ספר מודפס לקריאה המונית.

ויחד עם כל זאת הנה ההמלצה האמיתית שלי. (עד כמה שתראה לכם מוזרה בתחילה היא כנה לחלוטין).

לכו לקנות את הספר.

בחיי. אמנם אל תטרחו לקרוא אותו, לפחות לא במלואו, אבל כן לכו לקנות אותו. זה חשוב. חשוב ביותר.

כי רק בזכות ניסיונות פתטיים כאלה יצמחו לנו סופרים ותגדל לנו ספרות איכותית אמיתית ולא זרם דקיק של רבי מסחר (רבי מכר של מסחרה). רק אם תינתן הזדמנות רחבה יותר והסיכויים של יותר סופרים חובבים למכור יהיו סבירים, יישבר המונופול הנורא של הרשתות וההוצאות הגדולות אשר הולכות רק על הצלחות בטוחות ומזמן לא מחפשות איכות.

רק הוצאות קטנות כמו גוונים ואחיותיה נותנות הזדמנות להתפתחות ופריצה של כישרונות חדשים. המחיר הוא, הרבה כישלונות. אלו חוקי הברירה הטבעית. אלו החוקים של תעשיית ההי-טק ואלו צריכים להיות החוקים של המיזמים הספרותיים.

לנו הקוראים יש חובה לתמוך בזה מתוך אינטרס לעתיד.

תודה להדס


הספר באתר ההוצאה


אשמח אם תגיבו