נידונה לחיים - אביהו רונן (ספר ביוגרפיה)

חייקה קלינגר הייתה "נידונה לחיים". היא נבחרה על ידי חבריה בטרם קרב לשרוד אחריהם, על מנת לכתוב את קורותיהם ולהבטיח את זיכרונם.

במחברות שכתבה במחבוא בפולין תיעדה את קורות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובווארשה. היא כתבה בסערת נפש כאשר סיוטי הגירושים, מות חבריה, העינויים שעברה בידי הגסטאפו וההכרה בארעיות קיומה מתרוצצים בנפשה. מילותיה נעשו לתיאור נוקב, חושפני וחסר פשרות של מהלך המאורעות. בבואה לארץ במארס 1944, כראשונת העדות למרד הגטאות, עוררה גל זעזוע בשומעיה בקבעה נחרצות: "במקום שגווע כל העם - שם צריך לגווע האוונגרד שלו". היא הטיחה מילים קשות בפעילים ציוניים ששיתפו פעולה עם הגרמנים במסגרת היודנראט, ובהנהגת היישוב שלא עשתה די לעזרת הנצורים בגטאות.חייקה קלינגר ניסתה לבנות לה חיים חדשים כחברת קיבוץ, אך כוחה לא עמד לה. באפריל 1958, ערב יום השנה למרד הגטאות, שלחה יד בנפשה. יומניה יצאו לאור כשנה לאחר מותה, מקוצצים וערוכים ברוח "משואה - לתקומה", שהשמיטה מהם את הכאב החריף, את הביקורת הנוקבת ואת התסכול והזעם. הספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא ביוגרפיה יוצאת דופן, שנכתבה על ידי בנה, אביהו רונן. (מגב הספר).

הספר ''נידונה לחיים'' הוא עבודת מחקר שלמה ומקיפה בפרשת חייה ומותה של אם המחבר, חייקה קלינגר. (בנה, אביהו רונן - הוא כותב הספר). חייקה קלינגר הייתה הראשונה מבין חלוצי הגטאות בפולין שהגיעה לארץ ישראל. במרכז המחקר, עומדים יומניה, אשר נחשבו כתעודה אותנטית ראשונה על מהלכי הארגון היהודי הלוחם. חייקה, חברת ''השומר הצעיר', חייתה ופעלה בעיקר בעיר בנדין שבדרום מערב פולין. היא לקחה חלק פעיל בהקמת ארגון התנגדות במקום. וניצלה כמעט בעל כורחה. לאחר שנתפסה בבונקר ואקדח בתיקה, עונתה קשות ע''י הגסטאפו. נחושה שלא להגיע לאושוויץ, הצליחה לברוח ובמשך כ-4 חודשים הסתתרה במחבואים.

מתוך הפרק הראשון: "...אמא נפטרה ב-18.4.1958, בערב יום הזיכרון החמישה עשר למרד גטו וארשה. כך כתוב על מצבת הקבר, שאליו הגעתי בפעם הראשונה עם כל הקבוצה ביום השנה השני למותה. הקבר ניצב בפרדס הצעיר, הקרוב לקיבוץ, לשם העבירו את המיקום הסופי של בית הקברות. רק קבר אחד ניצב לידו באותה עת. הלכנו בפרדס, ולראשונה הוצפתי בניחוח פריחת ההדרים שילווה אותי בדרך הזו מדי אביב עוד שנים רבות. ביום השנה למותה יצא לאור ספר שכתבה. על הכריכה היה כתוב: חייקה קלינגר — מיומן בגטו. בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו, בבת אחת. זה לא היה יוצא דופן; בגיל עשר הייתי שטוף בקריאה, ולפעמים צריך היה אבא לגרש אותי מהחדר כדי שאלך לשחק עם שאר הילדים.  מהספר מיומן בגטו למדתי שאמא הייתה אחת מלוחמי הגטאות, אלה שעליהם מדברים החברים בהערצה ובקדושה. היא חייתה בעיר בנדין שבפולין, ובתקופת הנאצים הייתה במחתרת. מרדכי אנילביץ' הגיבור בא לבקר את אמא וחבריה וקרא להם ללחום בנאצים, והם מרדו. מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. קראתי בספר כיצד נתפסה אמא ואקדח בידיה ועונתה על ידי הגסטאפו. אמא כתבה שהיא לא נשברה, אף שכמעט הרגו אותה בעינויים. הייתי גאה בה. הייתה לי אמא גיבורה בספר, ומותה התחבר איכשהו אל הזוועות שעברה..."

ספרו של אביהו רונן, ''נידונה לחיים' הוא בהחלט ספר לחיים, הספר מכיל מאות ציטוטים, תיאורים, ועדויות.  ללא ספק ספר איכותי, כתוב ברמה גבוהה, הממצה לנו היטב את תקופת השואה בכללית, ומנקודת מבטה הפרטית של חיה קלינגר.  הספר גדוש בעדויות של עדים שהכירו את אמו של מחבר הספר, תיאורים על חייה בקיבוץ, במשפחה ובתנועה, מאבקיה הרבים והקשים, ואופן מותה. הספר מעלה סוגיות רבות, חלקם קשות מאוד. מחלוקות רבות, סוגיות עיצוב הזיכרון, ולא מעט קונפליקטים.

"אודה שאינני ששה לקראת פרסום קטעים מיומני- למה? באתי ארצה, בין הראשונים, אחרי השואה. זה היה צו בשבילי, זאת הייתה צוואה למסור ולספר על מה שקרה שם. היה לי צורך להעמיד מצבה ולהנציח, בפרט לאותה חברה שבתוכה הייתי חייה. היו אלה אנשים נהדרים ונפלאים. ונסעתי מקיבוץ לקיבוץ ומסרתי וסיפרתי. ואז נתקלתי באי הבנה בקיבוצי, חשבו זאת להתרברבות וסיפורי בדים. אמנם אף פעם לא סיפרתי את חלקי במאורעות והשתתקתי. זאת הסיבה שאינני ששה לקראת פרסומים..." - היה זה המכתב שבו ענתה אמו של אביהו רונן, לשאלתה של חייקה מדוע לא כתבה בעצמה ספר. "אני חלמתי על ספר גדול", כתבה, "ולא חשבתי את עצמי מוכשרת לכך", היא סמכה על חייקה שתעשה שימוש הולם ביומניה. "היה זה יום חג כשהופיעו, ספרה של רוז'קה ושלך, ותבורכנה הידיים העושות במלאכת הקודש הזאת". את חג הספר שלה לא חגגה. את הילד הזה לא הצליחה ללדת. (מתוך עמ' 472).

בסיום הספר כותב המחבר תודה לאמו - "ולבסוף, אמא. חייקה. חייקה קלינגר. האם עלי להודות לה על חייה, על פעולתה, על כתיבתה, וכן גם על החיים שהעניקה לי, או שמא עליי לבקש סליחה ומחילה - כדרך שיהודים דתיים מבקשים מחילה מן המתים טרם סתימת הגולל - אם כתבתי דבר או שנים שלא כראוי. כנראה ששניהם גם יחד, שלום לעפרך ולמילותייך, אמא. והלוואי שקלעתי ולו לשמץ מרצונך".

לסיכום, מדובר בספר איכותי סוחף ומרגש. אני ממליץ לכל אחד המתעניין בנושא כה חשוב, נושא השואה והגבורה לקרוא את הספר.

תודה למתן