נונה קוראת מחשבות - אורית גידלי (ספר ילדים)
|
נונה קוראת מחשבות - אורית גידלי (ספר ילדים)
נונה מקבלת במתנה מכשיר קסמים שמאפשר לה לראות את מה שאנשים אומרים, ואת מה שהם חושבים ולא אומרים.
אוֹרִית גִידָלִי
אִיּוּרִים: אַיָּה גוֹרְדוֹן־נוֹי
הוצאת כנרת זמורה-ביתן
2011
אם נחלק את כלל ספרי הילדים באופן גס, ניתן לסווגם לספרי "בעיה" (שבצוק העתים יזכו לשם החיבה ספרי נפתלי) ולספרי "אין בעיה".
"ספרי הבעיה" יוצאים מנקודת הנחה מאד בסיסית: לילד יש בעיה.
הילדה חושקת בפיל כחיית מחמד? הילדון מתעקש להעתיק את מקום מגוריו לצמרת העץ בחצר? האבא נוטה לקפוץ כל איזה יומיים שלושה לאוסטרליה והגמדים סובלים מגעגועים? אין בעיה. הא לך זאטוט ספר שישקף לך את מצבך העגום ויספר לך על חמוס אחד, שהיתה לו ב-ד-י-ו-ק אותה בעיה שממנה, אם לא ידעת עד כה, אתה סובל. הוא, החכם, הצליח לפתור את הבעיה המשותפת שלכם בצורה יצירתית. ועכשיו נראה אותך. עדיין לא ברור לי איך, עד היום, לא נתקלתי בזאטוטית שתמחה על העניין בחולצה שנושאת את הכיתוב "אבא שלי נסע לאוסטרליה וכל מה שאני קיבלתי זה את הספר על עמליה" (טוב. אולי בגלל שזה אחד מספרי הבעיות היותר טובים שיש לנו על המדף).
שלא תבינו אותי לא נכון. אני הראשונה שדוגלת בכך שלכל בעיה בעולם קיים ספר שמתאים לה. לעיתים קרובות הם יספקו נקודת התבוננות אחרת מזו הטבעית לנו – וזה תקף כמובן גם ביחס לספרי מבוגרים. יש בי איזו אמונה מוזרה שבספרים צפונה חוכמה שאולי משפיעה בצורה שונה מאשר הסבר פשוט ויבש של הורה לילד.
אבל צורם לי כשהמנוע נשפך החוצה: כשחוט המחשבה של יוצרי הספר הוא שקוף באופן מדכא. לצערי זה קורה לא מעט בספרי ילדים. כמעט אפשר לשרטט את הלך המחשבה: הרי לנו בעיה איתה מתמודדים ילדים אלו או אחרים. נלביש אותה על ילד/ילדה/חמוס. נרקח לה פתרון חמוד. נתבל בכמה חרוזים, לא חייבים שיהיו מושלמים. והופ. הרי לנו ספר ילדים. מישהו מכיר מאיירת טובה?
עד היום מקנן בי החשד שהזאטוט הפרטי נגמל מחיתולים רק כדי שהסבתא העקשנית מצד א' והסבא העקבי מצד ב' יגמלו גם הם, בתורם, מקריאה ב"סיר הסירים" (לא שהיה אכפת לו שהם ימשיכו לקרוא אותו שוב ושוב בחדרי חדרים, אבל זה שגם הוא צריך להיות מעורב כבר נראה לו מוגזם). וזהו, למעשה, שורש הבעיה: הנטיה של רוב ספרי הז'אנר להיות דידקטיים עד כדי כך שלא יעניינו כשהבעיה (כבר) איננה קיימת.
מעטים הספרים שיודעים לעבור את הגבול בין ספר "בעיה" קלאסי לספר מהנה באמת.
אורית גדלי בספר "נונה קוראת מחשבות" מפלרטטת עם הגבול הדק והעדין הזה, שבין הדידקטי למהנה ולעיתים קרובות מצליחה לחצות אותו. "נונה קוראת מחשבות" נראה לי בקריאה ראשונה כספר חביב וחמוד להפליא. הרעיון שעומד בבסיסו מצויין, על אף העובדה שהבעיה בו שקופה מדי.
הוא נפתח כך:
"כשנונה חזרה מהגן, היא ספרה שילד אחד אמר לה: "יש לך רגל של פלמינגו". ואפילו שהיא לא בדיוק ידעה מה זה פלמינגו, היא נעלבה. מאד."
אחרי שאמא חיבקה והרגיעה אותה היא רצה לארון והוציאה את מכשיר הקסמים. מכשיר שעוזר לה לראות את מה שאנשים אחרים חושבים אבל לא אומרים. המכשיר נראה כמו המקל שאיתו מפריחים בועות סבון. זו, כמובן, הברקה גראפית שמתחברת לבועות הקומיקס השונות שמלוות את הספר, את אלה הנאמרות, אבל במיוחד את אלה שמלוות את המחשבות. וכך נונה מסתובבת עם מכשיר הקסמים ומצליחה להבין שמאחורי הדברים המעליבים שילדים אומרים מסתתרות הרבה כוונות טובות. מהר מאד נונה מסתדרת גם בלי המכשיר ומצליחה לנטרל את העלבונות שבדרך.
הסוף של הספר מקסים באמת: מכשיר הקסמים נופל בחלקו של הכלב של השכנים, והוא יודע להפיק ממנו את המיטב. אבל עד שמגיעים לסוף המקסים נופלים פעם או פעמיים למהמורות דידקטיות. מדי.
ועדיין שימח אותי שנמנעו מהסרקסטיות המתבקשת כמו הכפולה שהוספתי בדמיון: איש זר שואל את נונה "ילדה, רוצה סוכריה?" ואת הבועה שמעליו כל הורה כבר ישלים מרפרטואר הפחדים הפרטי.
הזאטוט הפרטי, בן הארבע וחצי, הזדהה עם הילד שצועד ליד אמא שלו ומפנטז על שוקולד. הוא גם אהב את סוף הסיפור וניסה להבין למי בגן יש רגליים של פלמינגו. הוא לא ביקש קריאה חוזרת. אולי בעוד חצי שנה.
לסיכום: מומלץ לילדים בני 4-7 שכבר קילפו שכבה אחת של תמימות.
תודה לחגית ולזאטוט הפרטי שלה
זהו ספר הילדים הראשון של המשוררת אורית גידלי, שכתבה את שני ספרי השירה 'סמיכות' ו'עשרים נערות לקנא'.
אשמח אם תגיבו
Article viewed 2165 times