סוסעץ - יורם קניוק (ספר)

סוסעץ מאת יורם קניוק

הוצאת ידיעות ספרים (ראה לראשונה אור בהוצאת ספרית פועלים שנת רשל"ד)

446 עמוד

מהכריכה האחורית:

"סוסעץ, הרומן הגדול של יורם קניוק, רואה כעת אור במהדורה חדשה, כמעט ארבעים שנה לאחר שפורסם לראשונה. עמינדב סוסעץ, צייר ישראלי, חי ויוצר שנים ארוכות בפריז ובניו יורק. מפעל חייו - האישי, האמנותי, הפילוסופי - הוא ניסיון מתמיד להבין מי הוא ולאן מועדות פניו. הוא עורך מסעות, קורא תיגר על מוסכמות וגבולות, ממציא לעצמו ביוגרפיות חלופיות ומתאמץ להבין מה מקומו בעולם ומה ערכו כאדם וכאמן. כשהוא חש שנכשל ושאין לו מוצא, הוא מנפץ וקורע את ציוריו, מותיר מאחוריו את אשתו מירה ואת בתו הקטנה נעמי, וחוזר ארצה כדי להתחקות אחר מקורותיו. הוא מחליט לצלם סרט על הולדתו ועל הוריו בתל אביב של שנות השלושים, בתקווה שהיצירה תעורר בו תובנות חדשות ותשפוך אור על חייו. החתירה לאחור, אל המקור, אל נקודת הראשית, הופכת להיות התנועה העיקרית של הגיבור, תוך שהוא פורש את סיפור חייו המלא בתשוקות ובתסכולים. במערבולת של דימויים וזיכרונות - כתיבתו של קניוק ממריאה וצוללת, עשירה, נועזת ודחופה.
בפתח הדבר שכתב במיוחד למהדורה הנוכחית, כתב קניוק על סוסעץ: "בשבילי הוא מהמיטב שכתבתי. אולי יש לו ערך, אולי לא, אולי הוא עדיין לא בעִתו, אולי כבר כן ואולי הוא בכלל מעבר לָעִתים. אבל היום הוא כותב אותי כפי שהייתי רוצה לכתוב."

סוסעץ של קניוק נכתב לפני ארבעים שנה, אולם סגנונו יכול להחשב מבלי להכנס לקביעות "מדעיות" בתחום הספרות, כזה של פוסט מודרניזם אליו התוודענו בארץ מאוחר הרבה יותר. מבנה המשפטים, הפיסוק, מילים בודדות שמייצגות משהו רב מהן, הכל מרוסק, על מנת ליצור פסיפס, לא תמיד מובן, לא תמיד רהוט, לעתים סתום, כאילו הסופר מנהל דיאלוג עם עצמו, אבל בכל זאת איכשהו זורם מההתחלה אל הסוף. סגנון מעין זה, שאינו סיפורי, ליניארי, ואין דבר מוביל בו לדבר הבא בהכרח, או "איך לפעמים", יוצר אצל קניוק לפחות, כתיבה מדווחת אם כי לא רזה ולא מינימליסטית כלל.  

בכל זאת, גם כשהדיווח מסגיר מוטרדות, או עצב, או אי הבנה, אין אלה עוברים אל הקורא כמושאי הזדהות. גם רגשותיהם של אלה עליהם מדווח הסופר, מטופלים באופן שמנסה לפעמים, כשהוא מנסה, סמי-רגשי, אבל לא מעבר לכך. הסופר עסוק בהתבוננות אין סופית בעולם החיצון, כאילו העולם והשוכנים בו אינם אלא מהויות או ישויות שאין להן באמת חיים משלהם, או שאינן מפוענחות על ידיו מלכתחילה - ועל כן שומה עליו לפרק אותן לחתיכות. על הקורא מוטלת החובה, לעתים נעימה, לעתים נעימה פחות, לעתים מאתגרת, ליצור לעצמו משהו שלם מהשברים שמניח לפניו הסופר, על פי נטיות ליבו ויכולתו.

הסופר מנהל לכאורה דיאלוג עם החוץ, אבל למעשה זהו מונולוג שמבקש להבין את החוץ על ידי עשיית "רדוקציה" לנעשה שם בחוץ. שפתו של הספר מתחלקת בחלוקה גסה לשניים, נעה בין שברי משפטים של עברית עשירה ולעתים פואטית ("מנוקדת" במונחים, מקומות ושמות ממקומות אחרים), ולבין עברית "גסה," מחוספסת, שטוחה אפילו והנוקטת בביטויים מיניים "נמוכים". יתכן והמעברים הללו שמתרחשים כמעט בכל פסקה ופסקה, יוצרים  לטוב ולטוב פחות, את המיוחד שבשפתו של קניוק. גם אם נדמה שיש כאן מן הכתיבה הפרועה, האסוציאטיבית ולא זו של זרם התודעה אגב, המרשה לדמיון הפורה ולעולמו המיוחד של הסופר לבוא לידי ביטוי, ניכר שהוא עשה מאמצים עילאיים, או כך לפחות זה "מרגיש", לסייג, למדר ולייתר אפילו את הפן הרגשי של "כל העסק הזה."

מה שמחליף את היריעה הרגשית אצל הסופר, הם האיזכורים וההתעסקות הבלתי פוסקים כמעט ב"אשה / נשים" שחולפות לנגד עיניו במהלך חייו,  והן, אין מנוס מלומר זאת, בבחינת אובייקטים מיניים שלא תמיד יש להן אישיות ואינן הרבה יותר ממושא פיתוי בעוד שאינן באמת מנסות לפתות, אלא הוא זה ההופך אותן לכאלה. שלושת נשים עיקריות בחייו של הכותב, הן לא אלה שהוא נוקט בשמן במפורש, אלא איך לא, אמו, רעייתו ובתו, ומתוך כך, בהן אין נוגעת לשונו (הפוגעת) בעוד האחרות מתוארות כאילו היו בובות מין שיש לפרקן, לעתים מתוך זימה, לעתים מתוך חימה שפוכה ונראה שהרבה יותר מתוך תסכול עז.

יש כאלה הרואים בסוג כתיבה זה כ"זרם התודעה," אולם זוהי תודעה המדווחת לעצמה את הנראה מחוצה לה, כתיבה כמעט עיתונאית, מתבוננת, מצביעה, רואה, מבקרת, לעתים מושפעת, לעתים משפיעה, מתווכחת, מתנצלת, מתאווה וכה הלאה וכה הלאה, אין זו תודעה רגשית, אלא שכלתנית מאד, גם כשהסופר נוגע בנימי נפשו, בבתו הקטנה למשל. הקורא המסור, אינו באמת מתוודע לנשים החשובות בחיי הסופר שמתייג את עצמו (מצפונאי) וגם לא לאותו צוויגל, שדומה והוא אותה דמות מסיטקום אמריקאי מסוים בו דמות אחת משלל הדמויות, נשארת מוסתרת מאחורי גדר, ורק צלליתה נראית ודבריה (כמקדם עלילה או כהגיגים) מושמעים.

בתוך, כך, יכול הקורא להתפעל מname dropping של מקומות, יצירות, ידועי שם שחלקם מוכר לקורא, חלקם כלל לא, אבל נותנים איזה סיכה של שמן זית לטקסט ומעלים אותו בדרגת חשיבות לפחות לכאורה. ישנם חלקי ספר שמקוממים מבחינת השפה, ישנם אחרים שבהם השפה זורמת פתאום ומגובשת יותר, הופכת ללירית, נוסטלגית וכדומה. לפני הקורא ניצבת הברירה, או להתמסר לספר ולכותבו, או להתנגד לו. כל אחד לפי נטיות ליבו והבנתו.

אי אפשר לומר עם זאת, שעל אף שמדובר בספר חושפני לכאורה, שמשהו באמת נחשף בו למעט חומר שמבלי משים, ועל אף הצמדותו של הכותב לרובד המודע והשכלתני, יכול לפרנס את דמיונו של פסיכולוג אנליטיקן. אם אפשר היה לומר על ספר כלשהו, שהוא שייך לזרם "הקוביסטי", אפשר היה לומר זאת על סוסעץ, שבו מישברים על מישברים, משקפים אחד את השני וחוזר חלילה, ליצירת השלם כשפה ושם, כמו בציור של בראק, עדיין רואים את דמות האשה המקורית, יורדת במדרגות, לפני ש"חיסל" אותה הצייר.

  תודה לאדוה

אדוה וינרמן כתבה את שומר הלילה  ואת  המדריך למבחני מיון וקבלה לעבודה - מכון שבא