פולחן הסופר ודת המדינה - יגאל שוורץ (ספר)

מדברי הכריכה האחורית:
כמעט יובל שנים חלפו מאז החל עמוס עוז לפרסם מיצירותיו –  ושמו עדיין פועל עלינו כלחש כשף. בין שמדובר בספר חדש מפרי עטו, בהתבטאות פומבית שלו, בזכייה בעוד פרס בינלאומי ואפילו ב"מעשה" המשונה של אי-זכייה בו – בכל אחד מאלה יש כדי לגרות את בלוטות ההורמונים של הציבוּריוּת הישראלית להתפרצות מרהיבה.

עוז הוא אייקון. הוא הסופר העברי המתורגם ביותר, הנמכר ביותר ולדעת רבים (אכן כן) גם היפה ביותר, ובתוך כך התפתחה סביבו מין "הפרעת קריאה דו קוטבית": מתייחסים אליו כאל בן אלים, אגם כאל שעיר לעזאזל. מעריצים אותו כשם שחשים חובה להשמיץ אותו. מתפעלים מיכולת הביטוי המופ לאה שלו והכריזמה שלו בה במידה שסולדים מהן." (מאת הילה בלום, עורכת הספר)

מעל כריכת הספר מתנוססת יצירה של יגאל תומרקין. כך חברו להם שלושה ליצירתו. יגאל שוורץ מחברו, עמוס עוז נשוא הספר והאמן תומרקין. נראה שהצייר תומרקין מבקש ביצירתו זו, לקרוע מעל פניו הנאות של עמוס עוז את המסיכה, להסגיר את הזעם, את הפחד ואולי החימה או כל רגש עז אחר שלא תמיד קל למצוא ביצירותיו של עוז, לעולם לא באופן שמוגש נא, רוטט וללא סינון. במקומם הוא אכן שומר תמיד על פאסון, למעננו הקוראים ולמען עצמו גם כן. 

יגאל שוורץ מעלה שאלות וסוגיות בנוגע ליצירותיו של עמוס עוז. כחוקר ספרות, כעורך וותיק וכזה שידיו במעשה הספרותי – הוא מנסה גם כן לקרוע את המסיכה ממי שהוא עצמו היה בין עורכי ספריו. 
אם הקורא הכרוך אחר עמוס עוז וספריו מבקש לו פיסות רכילות, הצגת דברים נעלמים מעין הציבור, תגליות גדולות וכדומה, כנראה שלא יקבל אותן במקרה של ספר זה, אלא אולי בעקיפין.

יגאל שוורץ כאיש אקדמיה, נשאר כזה במהלך חיבור ספרו. דפים רבים ממנו מוקדשים למובאות, ציטטות ולמפתח אישים. כל כך, כך, עד שהספר נראה כספר לימוד מצויין, כזה שעשוי לעניין במיוחד, את קוראיו של עמוס עוז, ואת אלה שחובשים את ספסלי האוניברסיטה בחוגים לספרות. 

עם זאת, מחבר הספר עושה שימוש "בחומרים רכים", כחומרי בניין למחקרו, דהיינו מביא מובאות ממכתבי מעריצות ומעריצים של עמוס עוז, מהסוג שלא היה מבייש מעריצות של אליל זמר או שחקן ידוע. מכתבים אלה נשלחו לעוז לאחר קריאת ספרו האחרון "סיפור של אהבה וחושך". מהם עולה שכותבי מכתבים אלה, נהנו כנראה לא רק מהספר, אלא גם מדמותו של עמוס עוז עצמו, אולי כגבר, לא רק כסופר, בהיותם רגשניים מאד
ונטולי ביקורת או התייחסות ספרותית כלשהי לספר זה. אלה נכתבו גם מתוך הזדהות עם סיפור חייו של עוז, עד כדי כך, שמצאו בו חלקים מסיפור חייהם שלהם. על כן, פולחן, וצודק יגאל שוורץ בהנחתו שעמוס עוז מעורר פולחן מסוג שהוא גם מעצם הווייתו והיותו מי שהוא, וגם מתוך כתיבתו הספרותית – ואולי גם לא במעט מפעילותו הפוליטית הערכית, משוללת היצרים והשגת רווחים קלים. דמות חפה משגיאות, שגיונות וטעויות.

כותבים אחרים הפונים לעמוס עוז לאחר מקרא ספרו וספרים אחרים שלו, מנהלים דיאלוג קצת יותר מורכב, נרקיסיסטי אפילו, סבורים שהם מנהלים דיאלוג עם פסיכולוג, "אדם חכם וידען", רופא, רב וכדומה, הגבולות אכן מטשטשים, ועוז כבר אינו עוז, אלא מישהו עליו משליכים הקוראים הכותבים לו, מעצמם, מבקשים את תשומת ליבו, ומניחים מולו את עצמם, כאילו בכך הם עצמם משתייכים למועדון הסגור של עוז.  תופעה זו מרתקת את מחבר הספר והחלקים היותר מעניינים שלו הם אלה הדנים בקהלו של עוז.
חלקו המוקדם יותר של הספר דן ביחסיו של עמוס עוז עם אבות ספרותיים כגון עגנון או ברדיצ'בסקי. יחסים ספרותיים, דיאלוגים שניהל אתם דרך כתיבתו, הדומה והשונה בינה ובין זו שלהם והנו בבחינת ספר מחקר ספרותי לכל דבר, עוסק בעולמו הספרותי של עוז. ספר מעניין ומי שמתעניין בסופר עמוס עוז, יוכל להעשיר את עולמו וידיעותיו, ואולי כשיקרא את ספרו הבאה של עוז, או אולי ספרים מוקדמים יותר שעדיין לא קרא, יתכן וימצא את עצמו קורא אותם קריאה שונה במקצת.