נתניה – דרור בורשטיין

הוצאת כתר

עיצוב עטיפה: עדה רוטנברג

2010

225 עמודים

*תמורת המהדורה הראשונה ניטעו 250 עצים

אדם מבלה לילה על ספסל בשדרה. למראשותיו ספר. הוא מביט בירח ובכוכבים. בראשו נרקמת לאיטה האוטוביוגרפיה שלו. לכאורה פשוט. אדם כבן ארבעים. גיל יחסית צעיר בכדי לערוך סיכומים ולנסח זכרונות. מצד שני, ביחס לחמישה עשר מליארד שנות קיומו של הכדור שעליו אנו חיים (אם נשתמש לרגע בעולם הדימויים של דרור בורשטיין עצמו), הרי שההבדל שבין ארבעים למאה ועשרים שנים, נניח, הוא בהחלט זניח.

במישור האוטוביוגרפי יש מספר צירים המניעים את הסיפור: החוג לאסטרונומיה בגיל 14, מות הדוד במלחמת יום הכיפורים וחטיפת ילד על ידי שכן מהבניין שבו גר בימי ילדותו בנתניה. הכתיבה משלבת קטעי קישור רבים מעולם האסטרונומיה וחקר המאובנים. הסגנון: שילוב בין עלילות העבר והזכרונות ובין קטעי המדע, הוא בעיני לא פחות ממסעיר. לא נראה לי שנתקלתי בעבר בספר כלשהו שעושה זאת והחידוש מחכים ומרענן. יש בספר גם קטעים שנכתבו בהומור שנוטה להגזמה ולגרוטסקה. מהסוג שנחמד להתקל בו, אבל הוא לא שנון או מבריק במיוחד. ובהמשך לאותן הגזמות גם קטעים סוריאליסטיים יפיפיים. בין לבין, יש גם כמה תמונות: של המחברת מהחוג המדובר, תמונות של בית מלון 'תל אביב' בנתניה שהיה שייך למשפחתו, תעודת עליה של סבו, גליונות 'דבר' של תאריכים משמעותיים ועוד מסמכים, תעודות ומקומות.

ועדיין, למרות הרכיבים המשובחים מהן עשויה העיסה, כשמסיימים את הספר עולה תחושה קלה של פספוס. לדעתי היא נובעת ממספר סיבות:

עולם המטאפורות, כמרומז למעלה, תחום ע"י הירח והכוכבים מחד, וע"י קרקעית הים מאידך. כתוצאה, חלק מהקטעים פיוטיים להפליא. לעומת זאת , כשדרור בורשטיין לא נזהר, וזה קורה יותר מדי פעמים במהלך הקריאה, הוא נגרר אל המטיפנות. לי זה צורם, גם אם הוא צודק בכל אחת ואחת מן הנקודות שהוא מעלה. צריך לסמוך על האינטיליגנציה של הקוראים שלך בכדי לדעת שהם יבינו גם אם לא יאייתו להם כל עקרון ועקרון. ובכל מקרה, באתי להנות ולא כדי שיטיפו לי. 

בנוסף, ובאופן לא בלתי קשור, דרור בורשטיין מלא בביקורת: על העדר הטרילוביטים מהספרות העברית. ולא רק העדרם מפריע לו: גם זה של טקטוניקת הלוחות, תקופת הקמבריום, דינוזאורים, ממותות ואמוניטים. בקיצור – הספרות העברית כולה חסרים בעיניו (שזה לגיטימי לגמרי), אבל הוא לא מתכוון למלא אותם פשוט ע"י מעשה הכתיבה שלו, אלא גם מנצל את ההזדמנות להתנשא על כל מי שהיה לפניו. ועוד יותר מזה: הוא גם בוחן בקפידה את צלחותיהם של כותבים אחרים. הרי ידוע שמה שהופך פרוזה או שירה לטובה היא התנזרות מאכילת בשר...

על אף הפגמים הללו, זהו ספר ראוי בהחלט ובולט בשל הסגנון המיוחד. ברור לי שאשמח לקרוא את האוטוביוגרפיה שיכתוב בהגיעו לגיל שמונים.

תודה לחגית

ביקורות באתר לספרים של דרור בורנשטיין

אשמח אם תגיבו