מכריכת הספר

"אנחנו יודעים שהיהודים נרצחו... ידוע לנו באופן מפורט למדי מי רצח אותם, היכן, איך ומתי... אבל מה שאנחנו רוצים לדעת, ואיננו יודעים, הוא איך חיו היהודים לפני שנרצחו..." ואת החלל הזה בא יהודה באואר למלא בספרו מוֹת העיירה המתעד בפירוט את חייהן של שבע עיירות בסְפָר המזרחי ועוד כמה עיירות בצורה מפורטת פחות, ואת מוֹתן – מוות שבא להן תחילה מידי הסובייטים (1939-1941) שחיסלו את העיירות כתופעה תרבותית-סוציולוגית-היסטורית ואחר כך מידי הגרמנים שהשמידו פיזית את העיירות ואת יושביהן היהודים בשנים 1941-1942 בעיקר. זהו ספר חלוצי מפני שהמחקר על השואה במזרח אירופה מתרכז בעיקר בקהילות הגדולות ועד היום לא נכתב שום מחקר העוסק בעמידתן של העיירות היהודיות בפולין. באואר מעמיד במרכז ספרו שאלות רבות, כגון: מה הייתה השפעת הסובייטיזציה על הקהילות היהודיות? מה עלה הגורלם של הפליטים היהודים מפולין הכבושה שהגיעו אל הסְפָר המזרחי? האם סיפרו ליהודי המקום מה עבר עליהם בשלטון הגרמנים? מה קרה למוסדות היהודיים בשלטון הסובייטים? איך הסתדרו היהודים מבחינה כלכלית? האם שמרו הקהילות היהודיות על מידה לכידות קודם שנשמדו ונרצחו? מה היה טיבם של היודנרטים ואיך הגיבו בשלטון הגרמנים? האם הייתה "עמידה" כפי שהייתה בקהילות הגדולות? לא על כל השאלות אפשר לענות תשובות מלאות ומספקות, אבל ספרו של יהודה באואר שב ומאיר להרף עין את העיירות היהודיות על חייהן התוססים רגע לפני שנעלמו לבלי שוב.

 הספר מביא את "הניתוחים הסוציולוגיים וההיסטוריים שנעשו על העייה היהודית בשנות השלושים של המאה הקודמת ובתקופת השואה".

הספר הזה מצטרף אלי לספרים רבים שקראתי בשנתיים האחרונות על השואה, אך הפעם מנקודת מבט שונה. אלו לא סיפורים אישיים של ניצולים, או של בני משפחות ניצולים שמתעדים את אורחות חייהם האישיים ושל בני משפחתם אלא זהו ספר שעוסק כולו באותן עיירות קטנות בשנות השלושים של המאה הקודמת ובתקופת השואה. תיעוד זה בעצם משלים חלקי פרטים ופאזל מכל מיני סיפורים כשהוא מחבר אליהם לרגע במין חוט דמיוני ומייד חוזר לספר עצמו אל סיפורה של העיירה. את הספר הזה אני קוראת טיפין טיפין. עדיין לא סיימתי לקוראו באופן רציף ועם זאת אני מדי פעם מדלגת וקוראת חלקי קטעים מהמשכו של הספר. 

הספר מביא בעצם מחקר עיוני על העיירות במזרח אירופה, ועל החיים בעיירות עד שנמחקו. הסופר הצליח למצוא בכתובים מידע  שחלקו הושלם על ידי יומנים שנכתבו ותיעוד ממקורות רבים, וכל זאת על מנת למצוא את הפאזל הגדול על חיי היהודים בעיירות הקטנות, עד שגם הן נמחקו מן היסוד. 

אף שהספר הוא פרי מחקר עיוני, הוא קריא מאד ורהוט בשפתו. הסופר הצליח להחיות בין דפי הספר את חיי העיירות כפי שהתקיימו לפני מחיקתן והשמדתן. תיעוד הסיפורים האישיים של בני משפחות בספר זה מצטרף כאמור לסיפורים שנכתבו ולכאלו שלא פורסמו ושכאן הם מקבלים אופי תיעודי ואישי. 

קצת מן הספר :

"אנשים ראו ברכה בעמלם. אבל אין בכך לשלול את העובדה שמעמד הבינוני

היהודי נהרס רובו מן השינוי הפתאומי במערכת המוניטרית" ב - 1 בינואר 1940 
בוטל הזלוטי הפולני, שהיה עד אז הילך חוקי עם הרובל, ורק הרובלים נשארו.
שער החליפין הקודם היה כארבעה רובלים סובייטים לזלוטי אחד; עתה נקבע השער לרובל אחד בעבור 
זלוטי אחד, פיחות הרה אסון של המטבע הפולני הישן, והאנשים יכלו להחליף
רק סכום זעום של זלוטים. כל החסכונות וכל הרזרבות במזומנים נמחקו במחי  יד. היהודים
נפגעו קשר יותר מן האחרים כי רובם היו סוחרים, חנוונים ובעלי מלאכה".
ספר : [מגב עטיפה] "אנו יודעים שהיהודים נרצחו...  ידוע לנו באופן
מפורט למדי מטי רצח אותם ומתי... אבל מה שאנחנו רוצים לדעת, ואיננו יודעים, הוא איך חיו 
היהודים לפני שנרצחו".

"כאמור עד סוף 1942 הושמדו רוב היהודים בעיירות הספר המזרחי. ואולים עדיין היה צורך בעבודה יהודית ומקצת

היהודים שיכלו לעבוד שרדו במחנות שנוהללו לרוב בידי הס"ס או המנהל האזרחי המקומי. במקרים מיוחדים ניהל הצבא

את המחנות. כשתכננו הגרמנים פרוייקטים מסויימים עתירי עבודה נעשתה העבודה היהודית הכרחית. ב1942 הם החלו

לבנות כביש ראשי, כביש צבאי 3 בין לבוב לקרים שנועד להחליף את הכבישים הסובייטים הקיימים שלא יכלו לשאת טנקים

כבדי וכלי תעבורה אחרים". 

תודה לאילה

פרופ' באואר-הערות ביוגרפיות

פרופ' יהודה באואר, מחשובי ההסטוריונים של השואה, חתן פרס ישראל בתחום חקר ההיסטוריה של עם ישראל, נולד בפראג בשנת 1926. ב-1939 היגר עם הוריו לפלשתינה.

ב-1960 קיבל את תואר הדוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית על חיבורו "ההגנה והפלמ"ח על רקע המדיניות הציונית במלחמת העולם השנייה". את הקריירה האקדמית שלו התחיל כשנה מאוחר יותר במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. בין השנים 1973-1975 ו-1977-1979 שימש ראש המכון ובשנים 1984-1994 היה יושב ראש אקדמי. במקביל ייסד את המרכז הבין-לאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית ועמד בראשו.

בשנים 1980-1995 שימש יושב ראש חוג הבית בבית נשיא המדינה שעסק ביהודים בגולה ובארץ ישראל, ובין השנים 1986-1995 גם היה העורך של Journal of Holocaust and Genocide Studies.

פרופ' יהודה באואר היה פרופ' חבר באוניברסיטת ברנדייס ובסמינר התיאולוגי היהודי JTS בניו יורק, היה פרופ' אורח באוניברסיטת ייל והונולולו, פרופסור בקתדרה ע"ש קינג בסטוקטון קולג' ג'רסי ובאוניברסיטה UCLA של קליפורניה.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1998 נאם פרופ' יהודה באואר בפני חברי הבונדסטאג. באותה השנה זכה בפרס ישראל.

בשנת 2000 נאם פרופ' באואר בפני הוועדה הבין-לאומית בשטוקלהום בנושא השואה. בשנה זו גם התמנה לחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

פרופ' באואר היה ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם בין השנים 1996-2000. ומשנת 2000 הוא משמש יועץ אקדמי של יד ושם. הוא חבר במועצת יד ושם, בהנהלת המכון הבין-לאומי לחקר השואה, בוועדה המדעית של יד ושם, ובמערכת יד ושם – קובץ מחקרים. וכן הוא משמש יועץ אקדמי בכוח המשימה הבין-לאומי לחינוך, זיכרון וחקר השואה.

בין פרסומיו:

American Jewry and the Holocaust (1981)

השואה: היבטים היסטוריים (1982)

תגובות בעת השואה (1983)

יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933-1945 (2001)

הרהורים על השואה (2008)

תוכן עניינים:

פתח דבר

פרק ראשון

רקע

פרק שני

שנות השלושים

פרק שלישי

הכיבוש הסובייטי

פרק רביעי

השואה בסְפָר המזרחי

פרק חמישי

קהילת העיירה היהודית ומנהיגותה, 1941-1943

פרק שישי

השכנים

פרק שביעי

מורדים ופרטיזנים

פרק שמיני

מוֹת העיירה

 
אשמח אם תגיבו