יהודי ורשה 1943-1939 - פרופ' ישראל גוטמן (ספר)

 661 עמ' + ביבליוגרפיה ארוכה.

המרד בגטו ורשה באפריל-מאי 1943 הוא אירוע שלא היה כמוהו במלחמת העולם השנייה. המרד הזה מתחולל בגטו, תוך כדי רצח העם היהודי בארצות הכיבוש הנאצי.
מרד זה אינו דומה לשום דבר אחר, כי עשו אותו אנשים מבודדים שסבלו דיכוי ורעב, שאיבדו את משפחותיהם, בלי שום סיוע מבחוץ ובעצם גם בלי סיכוי הצלה. (מתוך ההקדמה למהדורה השנייה).
הראשונים שהגיעו למסקנה כי צפויה השמדה לכלל היהודים היו אנשי תנועות הנוער החלוצי בגטאות.
אבא קובנר, שהיה חבר תנועת השומר הצעיר, אמר בגטו וילנה:
"היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה...אכן, חלשים וחסרי מגן אנחנו, אך התשובה היחידה לרצח- התגוננות!
בתנועות הנוער, ובעיקר בתנועות הציוניות, חל שינוי מרחיק לכת בימי מלחמה.
לפני המלחמה נמנעו תנועות נוער ממעורבות בחיים הציבוריים היהודיים בארץ ישראל.
בגטו המבודד הבינו תנועות הנוער, שעליהם מוטלת האחריות ליהודים שנשארו בלי הנהגה.
הן השתתפו בארגון העזרה הסוציאלית העצמית, בפעילויות התרבותיות, בסיוע לארכיון רינגלבלום ובחיי התושבים.
תנועות הנוער הוציאו עיתונות בעלת עמודים רבים, שהיוותה מקור מידע על הקורה בפולין ובעולם ועל היהודים ומצבם. כאן הופיעו לראשונה דיונים על מטרות הגרמנים ומדיניותם ועל סכנת ההשמדה הטוטאלית ליהודים ועל ההכרח להתגונן.
מההתארגנות הציבורית העממית הזו, צמחה המחתרת הלוחמת בגיטו, ויש לראות בה התנגדות לפעילות הרשמית של היודנרט והמשטרה היהודית.

נקודת מפנה מכרעת חלה בזמן הגירוש הגדול מהגטו ביולי 1942, כאשר כ-300,000 יהודים גורשו למחנות המוות בטרבלינקה.
אחרי הגירוש הגדול נשארו בגטו בין 50,000 ל-60,000 איש. לאחר סיומו של הגירוש הגדול, התחילה לחלחל ההבנה, שכל המגורשים נרצחו וסכנה כזאת אורבת לכולם.

ב-18 בינואר 1943 התחיל הגירוש השני, שבא כהפתעה מוחלטת לוועד הלאומי ולמפקדה. קבוצות הלוחמים של התנועות השונות היו פזורות בגטו ולא הייתה להן אפשרות ליצור קשר ולתאם את פעילותן.

קבוצה של אנשי השומר הצעיר בפיקודו של מרדכי אנילביץ הצטרפה במתכוון לשיירת המגורשים ולפי אות מהמפקד פתחה באש על הגרמנים שהובילו את השיירה. בעימות נהרגו כמה גרמנים ונלקח נשקם, השיירה התפזרה והמיועדים לגירוש נמלטו. מעשה זה היווה נקודת מפנה בגיטו בתודעה הציבורית. מכאן ואילך קיבל רעיון ההתגוננות בנשק, תמיכה רחבה.

כעת החלו להכין בונקרים שישמשו מחבוא בעת הלחימה. התקינו בהם חשמל ומים זורמים ואגרו מזון לתקופה ממושכת. נעשו נסיונות להשיג נשק מן המחתרת הפולנית, גוייסו כספים כדי לקנות נשק בצד הארי, הכינו פצצות מתוצרת עצמית והתאמנו. ב-19 באפריל, כשנכנסו כוחות גרמנים לגטו כדי לחסלו,כבר היו כל האנשים הלוחמים בו מחולקים לצוותיי לחימה והתגוררו בעמדות שלהם. כל השאר ירדו לבונקרים. הלחימה נמשכה קרוב לחודש ימים. החיילים הנאצים לא הצליחו להוציא את היהודים מהבונקרים והוכרחו להרוס ולשרוף בית אחר בית כדי להבריחם. שטח הגטו של העיר ורשה הפך לתל חורבות.  המרד לא תוכנן כדי להציל את חייהם של היהודים בגיטו , לא חשבו על הצלת היהודים, אלא על התנגדות בכל הכוח לרצח המתוכנן.

במכתבו של מרדכי אנילביץ ליצחק צוקרמן, הוא כתב: "...חלום חיי קם והיה... הייתי ער ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים". הקרב שניהלו חברי הארגונים השונים, שהתאחדו, נמשך במלוא עוצמתו בשבוע הראשון.

750 לוחמים מול 2100 חיילים רעננים כל יום בממוצע עם מפקדיהם וציוד נשק כבד ובכמות גדולה. ללוחמי הגיטו היו בעיקר אקדחים, רימונים ופצצות תבערה ולא כולם היו ראויים לשימוש. כשהתאוששו הגרמנים מהפתעתם הראשונית נוכח ההתנגדות, הבריחו את הלוחמים אל הבונקרים. מערך הבונקרים הטביע חותמו על המרד של הגיטו. הוא האריך בהרבה את משך הלחימה והכריח את הגרמנים לעסוק בהכנעת המרד, זמן רב יותר משנדרש להם להביס מדינות שלמות. ההתמרדות הגלויה והקרבות שלקחו בהם חלק עשרות אלפי יהודים, חלקם באורח פעיל וחלקם בקרבות בונקרים, הוכיחו שכוחות זעירים וכמעט לא חמושים, אך נחושים להילחם, מסוגלים להפוך שטח עירוני לשדה קרב.

ב-16 במאי הוכרז על חיסולו הרשמי של הגיטו וסיום המערכה. זמן רב אחרי הכרזה זו עוד פרצו קרבות בשטח הגטו, וקבוצות קטנות המשיכו להסתתר בו עד אוקטובר ואפילו ינואר 1944.

עד הנה סקרתי בעיקר את המרד בגטו וורשה.
לא הבאתי את סקירת יהודי וורשה לפני המלחמה, את המחתרות בה ועוד הרבה פרטים מעניינים. הספר מלא וגדוש וקשה לסקרו.
זהו ספר שכל אחד יכול לקרוא, רק אם יש לו מוטיבציה מיוחדת.
חיי אבותיי וביניהם סבי וסבתי מצד אמי והדודים הרבים משני צידי משפחתי והאחיינים ועוד, ועוד,  טמונים בקורות הספר הזה.
רק הוריו של אבי, מותם ידוע בבהירות. הם הוצאו אל מרכז העיר יחד עם הרב ומשפחתו, שכן סבי היה אב בית הדין הראשי בוורשה.
(עושרו (וגם יושרו) היו ידועים ולכן נגזר עליו המוות הזה. כל שאר בני משפחתם של הורי הובלו לגטו וורשה ולא ידוע לנו מי מהם הגיע לטרבלינקה ומי נהרג או מת בגיטו וורשה.
התמזל מזלה של סבתה של אמי, שמתה במיטתה בלילה בו נכנסו הגרמנים לפולין והיא בת 90 (אני נקראת על שמה).
על הסופר והחוקר: פרופ' ישראל גוטמן.
גוטמן הוא מגדולי חוקרי השואה בדורנו.
נולד בוורשה בשנת 1923, השתתף במרד גטו וורשה ונפצע בו והיה אסיר במחנות מיידנק ואושוויץ. בשנת 1947 עלה לישראל והיה חבר קיבוץ להבות חביבה עד 1971. העיד במשפט אייכמן. הוא ממייסדי "מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ" ועורך כתב העת "ילקוט מורשת".
ב-1975 קיבל תואר דוקטור על חיבורו "תנועת ההתנגדות והמרד המזויין של יהודי וורשה על רקע חיי הגיטו 1943-1939 ".
הוא החל ללמד באוניברסיטה העברית. היה ראש המכון הבין לאומי לחקר השואה וההסטוריון הראשי ביד ושם ומשמש היום יועץ אקדמי של יד ושם. כמו כן היה העורך הראשי של "האינציקלופדיה של השואה".
על ספריו הרבים שפירסם זכה בפרס שלונסקי לספרות, פרס יצחק שדה למחקר צבאי, פרס לנדאו למדעים ומחקר, פרס התאחדות יהודי פולין וד"ר כבוד מטעם אוניברסיטת וורשה.

תודה לציפי

ההמלצה היא של ציפורה לביא, שכתבה מספר ספרים ביניהם "לא נפסיק ללכת" , "שיר"  ו "סערה בעולם הדממה"