סקוט טורו - מעבר לספק סביר (ספר מתח)

מעבר לספק סביר/סקוט טורו

הוצאת אריה ניר

תרגמה: נעה בן פורת

415 עמ'
2011

בראשית היה בחזקת חף מפשע. הספר הזה, שיצא ב-1987, הרומן הראשון של סקוט טורו, הפך לרב מכר מיידי, כשהוא נהנה גם מאהדת הביקורת, ובמהרה הפך גם לסרט מצליח בכיכובו של האריסון פורד ובבימויו של אלן ג'יי פאקולה. מכאן, הקריירה הספרותית של טורו רק נסקה כלפי מעלה, והוא הפך למי שרבים רואים בו כמלך המותחנים המשפטיים. ב"מעבר לספק סביר" הוא חוזר אל גיבורי ספרו הראשון, 22 שנים מאוחר יותר, בודק מה קרה להם מאז הספר הראשון, וכמובן מסבך אותם במערבולת משפטית מרתקת וסוחפת. חשוב להדגיש כבר כאן, שאין צורך לקרוא את הספר הראשון כדי להינות מההמשך שלו. טורו דואג לעדכן את הקוראים החדשים בעברם של הגיבורים ובקשרים השונים ביניהם. יחד עם זאת, לדעתי, מי שקרא גם את הספר הראשון – או לכל הפחות ראה את הסרט עליו הוא מבוסס (כמוני, למשל) – ייהנה עוד יותר מהספר הנוכחי.

גיבורו של בחזקת חף מפשע היה ראסטי סאביץ', עוזר לתובע המחוזי במחוז קינדל (באמת!), נשוי ואב לבן צעיר, שיום אחד מצא עצמו מואשם ברצח ברוטאלי של עמיתה למשרד, איתה הוא ניהל רומן. בסופו של דבר, השופט ביטל את התיק נגדו, וראסטי גם גילה מי הרוצח האמיתי. עכשיו, 22 שנים מאוחר יותר, הוא נשיא בית המשפט לערעורים במחוז קינדל ומועמד לבית המשפט העליון של המדינה. הוא עדיין נשוי לברברה, אשתו מהספר הראשון, שהפכה בינתיים למכורה לתרופות פסיכיאטריות, והתגלתה כבעלת אישיות דו קוטבית (מי שקרא את בחזקת חף מפשע כמובן אומר עכשיו, דה...). בנם, נייט, הוא בחור צעיר ונאה בן 28, סטודנט למשפטים, שחושב על קריירה  בהוראה, ומתגורר מחוץ לבית.

הספר נפתח כשהוא מקבל טלפון מאביו, שמספר לו ש-24 שעות קודם לכן הוא התעורר בבוקר כדי לגלות את ברברה לצידו, מתה ממה שנראה כמו התקף לב פתאומי. ראסטי מסביר, שכשהוא ראה את גווייתה של ברברה, הוא נכנס להלם כזה, שבמשך 24 שעות הוא לא היה מסוגל לתפקד, ולכן הוא לא הודיע לנייט וגם לא לאף אחד אחר על מה שקרה. פשוט ישב ליד הגופה, מנסה לעכל מה שהתרחש. למשנה לתובע המחוזי, טומי מולטו, האיש שתבע את ראסטי 22 שנים קודם לכן ולא מסוגל לשכוח עדיין את ההפסד הצורב ההוא, יש תיאוריה אחרת מדוע ראסטי חיכה 24 שעות לפני שסיפר למישהו שאשתו מתה: אולי הוא הרעיל אותה באחד מאותם רעלים שמתמוססים מהגוף אחרי 24 שעות, ולכן, כדי ליצור מראית עין שהיא מתה מסיבות טבעיות, הוא חיכה את פרק הזמן הזה ליד הגופה, בלי להודיע לאיש מה קרה. בהדרגה מתחילות להצטבר יותר ויותר ראיות נגד ראסטי, ובסופו של דבר טומי מחליט לתבוע אותו לדין. מובן, שמי שמגן על ראסטי במשפט הזה הוא הסנגור שלו מלפני 22 שנים, סנדי סטרן (שבסרט גולם באופן בלתי נשכח על ידי ראול ג'וליה). והעניינים הולכים ומסתבכים, כמובן.

מעל ספק סביר הוא, בראש ובראשונה, מותחן משפטי מעולה. מורכב, סוחף, ומרתק לכל אורכו. אפילו שהקורא הנבון יצליח לנחש את פתרון התעלומה די מהר, הפרטים המלאים שלה לא מתבררים ממש עד הסוף, והעובדה שהקורא יודע מה קרה לברברה (או לפחות, משער באופן די מבוסס מה קרה), לא הופכת את הספר לפחות מרתק ומעניין. סצינות בית המשפט, שתופסות כמחצית מהספר, מוצלחות במיוחד, כשטורו מציג את בית המשפט כמעין אולם הופעות, ואת עורכי הדין כספק שחקנים ספק בדרנים-סטנדאפיסטים. מי שזוכר את השופט השחור המשעשע מבחזקת חף משפע, ישמח למצוא פה שופט משעשע לא פחות, אבל הפעם אסייתי במוצאו. הדמויות מורכבות, מעניינות, ואמיתיות, וקל להזדהות איתן ולחבב אותן – בעיקר את נייט, שבהדרגה הופך לדמות יותר ויותר מרכזית בספר.

אבל הספר מנסה להיות הרבה מעבר למותחן משפטי. ליתר דיוק, כלולים בו מסרים ודיונים שונים, מורכבים ומעניינים למדי, על הזדקנות והמוות שאורב מעבר לפינה, יחסי הורים וילדים ויחסי בעל ואשתו, ובעיקר – מהות האושר. כאן המקום לציין, במאמר מוסגר, שהפרק שהכי אהבתי בספר הוא בדיוק פרק כזה – הפרק החמישי, שמתאר את יחסיהם של ברברה וראסטי מאז בחזקת חף מפשע, באופן אכזרי, קר, וחף לחלוטין ממניפולציות רגשיות. זה אחד מהתיאורים המטלטלים שקראתי על חיי נישואים מתפוררים.

אשר לאושר, התפיסה של הספר בהקשר הזה יכולה להיראות כמו שילוב בין רומנטיקה וילדותיות, אבל אין ספק שטורו מאמין במה שהוא אומר – לדעתו, אין אושר ללא זוגיות טובה. כפי שראסטי אומר בשלב מסויים בספר, "בהכרזת העצמאות נאמר שלכל אדם יש זכות לרדוף אחרי האושר; לרדוף, לא למצוא... יש לי מעמד, עבודה חשובה, בן שאוהב אותי, מצב כלכלי מצויין ובית עם מיזוג אוויר. למה מגיע לי יותר מזה?" (עמ 52). ובתחילת הספר, באמצע יום ההולדת ה-60 שלו, הוא חושב לעצמו, שלמרות כל מה שיש לו, לכאורה, "בעמקי לבי עדיין תהיה חסרה לי אותה פיסת אושר נטולת שם שכבר שישים שנה אני מנסה להניח עליה את ידי ללא הצלחה" (עמ' 24). על פי טורו, רק כשהאדם מוצא לעצמו זוגיות טובה, רק כשהוא מאוהב ונאהב, רק אז הוא יכול לקרוא לעצמו מאושר. עד אז הוא חסר משהו, והוא בסופו של דבר יהיה אדם מר נפש, רגזן ומדוכדך. וכמו שהציטוטים שהבאתי רומזים, טורו די מזלזל בדברים כמו מעמד חברתי וכלכלי, ואפילו בן אוהב, כדברים שיכולים להביא את האדם לאושר אמיתי. כאמור, אפשר להסכים עם התפיסה הזו של טורו, אפשר לזלזל בה ולראות בה רומנטיות או ילדותיות, אבל אין ספק שהוא מאמין בה, והוא דוחף אותה לכל אורך ספרו.

אלמנט אחד במסר הזה שדיבר אלי מאד ושהתחברתי אליו בצורה בלתי רגילה, שטורו טוען שלעולם לא מאוחר מדי למצוא את האושר שבזוגיות ובאהבה. גם לא בגיל 60 +. אכן, טומי מולטו, שבתחילת הספר הוא בן 57, מתואר כמי שרק שנתיים קודם לכן פגש את אהבת חייו והתחתן איתה, אחרי שכולם – כולל הוא – היו בטוחים שנגזר עליו למות ערירי. אדרבה, בתחילת הספר יש לו ילד אחד, ובסופו אשתו בהריון עם השני. כאן יש נקודה אחת שנשים אולי יבקרו את הספר בגללה – הגברים המזדקנים, כמו טומי, מתאהבים בנשים שצעירות מהם בלמעלה מ-20 שנה, יותר קרוב ל-30. מיותר לציין שאהבה בין אישה מבוגרת לגבר שצעיר ממנה ב-20/30 שנה לא מוצגת בספר. אבל זו באמת ביקורת קטנה, וכאמור, אני התחברתי מאד לתפיסה שלו שלפיה אתה אף פעם לא מבוגר מדי למצוא אהבה (ודרכה, כאמור, את האושר האמיתי היחיד – כל השאר הם תחליפים זולים, שמשאירים אותך ריק וממורמר).

בסופו של דבר, אם כן, אני ממליץ בחום על מעל ספק סביר. הוא גם מותחן משפטי מהנה וסוחף, וגם דרמה מורכבת יותר, שבמרכזה דמויות אמיתיות, שקל להבין אותן ולהזדהות איתן, ומסרים ורעיונות שמעלים את הספר מעבר לרמה של ספר מתח. אני אהבתי אותו מאד מאד.

תודה לניר
ביקורות באתר לספרים של סקוט טורו

אשמח אם תגיבו