אל מקום שהרוח הולך – חיים באר (ספר מקור)

ממקום למקום: ברלין ולהאסה לא היו מעולם קרובות יותר/ דוד אדלר.

על "אל מקום שהרוח הולך" מאת חיים באר

התפרסם ב"גג" כתב עת לספרות, ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, גיליון 23

עמ' 57-63, 2010.

במשפט הסיום בכריכה האחורית של "לפני המקום.", ספרו הקודם של חיים באר נכתב: "רומן .....שונה מכל מה שכתב חיים באר עד כה". בכריכת ספרו הנוכחי "אל מקום שהרוח הולך" המשפט הזה נעדר – ובדין. ברלין (זירת ספרו הקודם), על קרירותה האנושית המצמררת ולהאסה, בירת טיבט (הזירה של ספרו הנוכחי), על קרירות האוויר הצורבת, לא נראו מעולם קרובות יותר. אמנם מסגרת העלילה, מלבד תכניה היהודיים, שונה בתכלית. אך ה"מקום" (ברלין או טיבט) הוא רק זירתה של מסגרת העלילה החיצונית. כשבתוך שני פיגומי העלילה האלה רוחשים להם סיפורים ואנקדוטות על ספרי יודאיקה (בספרו הקודם) ואגדות חסידים, משלי דרשנים ואמרי שפר לרוב (בספרו החדש). אך תמיד הם נפתלים להם, עלילה בתוך עלילה, כצבר נחשים רוחש שתנועתו אינה פוסקת לרגע.

העלילה:

מסגרת עלילת ספרו זה של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך" אינה מפותלת במיוחד. בעיצומו של חודש אלול שנת תשס"ח ("אלה הימים שאפילו הדגים שבים רועדים בהם מאימת הדין"), שנתיים בדיוק לפני פרסום הספר,  עוזב הגיבור, יעקב יצחק הורוביץ, האדמו"ר מאוסטילה, שהתפרסם במופתיו כ"צנתר האלוקי", את חצרו ואת משפחתו אשר בקהילת קודש בני ברק ויוצא עם איש סודו אל טיבט, "לחפש את עקבותיו של יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמים בחלום הלילה". כאשר היַק (שניתן לומר שהוא שור הבר המזומן לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא) הוא מי שנשמתו של "היהודי הקדוש" שהוא מאבות-אבותיו של האדמו"ר, נתגלגלה בו.

איש סודו, שמחה דנציגר, יהלומן יהודי עשיר מאנטוורפן, דואג לכל הלוגיסטיקה המורכבת והיקרה של מסעם. זו כוללת את מורה-הדרך, אוסקר פלורין, הולנדי, נוצרי-קלווניסט, הבקי מאין כמוהו ברזיה של טיבט ודובר בשפתה, ואת ד"ר סֶלֶנֶה בֶּרנַרד מומחית ליקים, שמחליפה ברגע האחרון זואולוג איסלנדי שנבצר ממנו להצטרף למסע. ובנוסף מצטרפים למסעם שני "לֶנד קרוּזֶרים" ומשאית קירור חדשה, וכמובן - עדת מקומיים, נהגים, כלכל ומדריך מקומי. במסעם המסתורי נגלים לפניהם "יער ערערים מכושף, מנזרים בודהיסטיים נטושים למחצה וחופיו אפופי הסוד של "האגם השמימי" שבמרומי ההימלאיה". "שם, במרחביה האין-סופיים של הרמה הטיבטית", ייחשף הרבי להווייתו הזרה של הבודהיזם, "ויגלה את כוחה המשכר והסוחף של האהבה" - לד"ר ברנרד כמובן. בשיאה של העלילה, גיבורנו, קצת כמשה, קצת כאליהו, יעפיל לראש ההר לבדו, כמעט ייגע, ואולי נגע, בקרניו המזהיבות של היק הקדוש, יעלה בסערה גדולה השמיימה ויחזור פצוע אנוש. זו תמצית העלילה.

במהותו האחת, זה רומן פיקרסקי. המוטו הלקוח מ"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים וההקדשה "לסבא, שלום יעקב אברמוביץ", סבו הרוחני כביכול, לא מותירות ספק לגבי הכיוון שבאר מבקש לכוון לקרוב, וגם לרחוק - לרומן הפיקרסקי הקלאסי מכול ( כשדנציגר למשל, הוא סנצ'ו פנצ'ו בשירות אדונו הנערץ).

בספר זה, כבספריו האחרים, מפגין באר את רוחב ועומק ידיעותיו בים החכמה היהודית, אך גם את חכמת הטוויה, ביד אמן, של העלילה. העלילה אמנם צופנת לקורא הפתעות מרובות, אך לא שלד העלילה הוא העיקר. דבריו של באר: "והמסע הזה – הטעון עיון, בין שנתלה אותו בהשגחה העליונה המנהגת את העולם ובין שנייחס אותו לגחמותיה חסרות הפשר של נפש האדם, בבחינת רוח היא באנוש – הוא העומד במרכז ספרנו" מרמזים על פי תָכנם, סגנונם ולשונם, יותר מסיפור העלילה עצמו, על מה שמזומן לו לקורא במהלך קריאת ארבע מאות חמישים עמודי הספר.

ממקום למקום:

בספרו זה מבסס חיים באר את מעמדו כ"סופר היהודי ביותר בן זמננו". כמו ב"לפני המקום", ספרו הקודם, הוא הולך, גם בספרו זה, אחרי נטית לבו ואולי אף צו לבו. הוא אינו מתפשר. הוא עושה מה שהוא יודע ואוהב לעשות – משלב מדרשים, פסוקים דרשות ומעשי נסים של אדמו"רים לרוב – מעשה אמן. ההשוואה בין שני הספרים, למרות זירת העלילה הקוטבית, יכולה להיות מרתקת אם תעשה לעומק. אך גם על פני הדברים ניתן להצביע על נקודות דמיון אחדות: בשני הספרים שזורה המלה "מקום" בשם הספר (על משמעותו הכפולה אך גם הטעונה – לאן, לאן הרוח הולך?). בשניהם, אישה אחת בין שלושה גברים, שם קתרינה, אשת אקדמיה גרמנייה החוקרת את שירת אלזה לסקר-שילר; כאן סלנה חוקרת היַקים. שתיהן מושא אהבה של גברים בסביבתן. שם התייחסות מפורשת לדברי הביקורת הצפויים; כאן התייחסות מרומזת כפי שנפרט בהמשך. שני הספרים מאופיינים לא רק בשיבוץ ה"מעשיות" לאין ספור שהזכרנו, אלא ניתן למצוא בהם גם טקסטים דומים: "זו שעת רצון הרצונות, רעווא דרעווין כלשון הזוהר, השעה שהתכנסו..... והפליגו אל מרחביו העוטים סוד של חקל תפוחין קדישין כדי לחזות בחברתם של בני היכלא דכסיפין בזיווֹ של הזעיר אנפין" ("לפני המקום" עמ' 293) לעומת "שעת רצון הרצונות, רעווא דרעווין בלשון "הזוהר", ויחד עם בני היכלא דכסיפין יצאו השניים אל מרחביו עוטי הסוד של חקל תפוחים קדישין לחזות בזיוו של הזעיר אנפין" ("אל המקום שהרוח הולך").

החכמה היהודית:

באר הוא בלי ספק עילוי. בור סוּד שאינו מאבד טיפה. כבר בגיל 25 יצא ספר שיריו "שעשועים יום יום" המכיל שירים המעידים לא רק על כשרון רב, שמצא את דרכו בהמשך לפרוזה, אלא גם על בגרות אמנותית נדירה וידע רב. בין אם סגנון ודרך כתיבתו של באר (המשבץ כאמור בכתיבתו "מעשיות" לרוב) היא לטעמו של הקורא ובין אם לאו, אי אפשר שלא להתפעל מהידע העצום שלו במקורות (ידע בלתי נדלה - בעיני הראשונים ואולי בלתי נלאה - בעיני האחרונים). אי אפשר גם שלא להתפעם מתעצומות עושרו בעולם הרוח בכלל. יש אולי מי שיטען שלעיתים זה עושר השמור לבעליו לרעתו. למען האמת בחלקים מסוימים של הספר, אף שאני עצמי נהניתי ממנו לכל אורכו, יכולתי להבין מהו מקורה של הטענה ובמה יכולים טועניה להיתלות. וכך גם באשר ללשון. בין אם לשונו של באר (שעוד נדרש לה באריכות) היא לעונג לקורא ובין אם היא כצנינים בעיניו, ההתפעלות משלל מקורותיה היא בלתי נמנעת.

ביקורת וביקורת עצמית:

למען האמת באר עצמו מודע לביקורת זו. אם בספרו הקודם "לפני המקום" הוא כותב: "האין עלילות המשנה הרבות המתפצלות מן העלילה המרכזית , במקום שתפרדנה מעליה ותאפשרנה לה להתפתח, דווקא משתרגות עליה ומכריעות אותה תחת כובד משאן?" (עמ' 291, שם). בפעם זו, נתלה באר באילן גדול - מרטין בובר – שאת ספרו "גוג ומגוג" בתרגום לאנגלית נושא מורה הדרך ההולנדי. בספר מונצח סיפור אבות-אבותיו הניצים של אדמו"רנו. מובן שאזכורו של בובר אינו "מקרי", בין השאר כי לפי באר הסופר, הרי אין "מקרה" סתם. אם לבובר מותר היה לשבץ סיפורי חסידים עד בלי די ועל כך הייתה תהילתו, מדוע שיגרע חלקו שלו עצמו? ובכל זאת שאלת המינון עדיין שרירה. הרי כמו בסוגיות רבות הכול הוא עניין של מינון. נראה שאת כל אותן "סטיות" בגין מעשיות ועלילות קטנות המשתרגות מהעלילה הראשית ניתן לחלק לאלה ההולכות בדרכה של העלילה (ומוסיפות סוג של נופך לעלילה), ולאלו שלא בדרכה (ואין בינן ובין העלילה הַרבה, אולי לא כלום ולעיתים העלילה אף מאולצת לסטות מדרכה בעטיין). את האחרונים כדאי היה אולי לצמצם, גם אם יפים הם. בודאי יזדמנו הזדמנויות נוספות להעלותן על הכתב.

יש עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת. במהלך הקריאה נעלם מהקורא טעמם של חלק מאותם סיפורים המשתרגים מהעלילה. אלה מתחוורים רק מאוחר יותר ולעיתים לקראת הסוף. יש בכך בלי ספק פיצוי מה לקורא. אך עדיין נשאלת השאלה האם שומה על הסופר להטיל את כל יהבו על סבלנותו ואורך רוחו של הקורא עד שיתחברו הקצוות, מה גם שלא כולם. ובוודאי שלא כולם - כי מי חכם וידע את כל צפונות הספר ורמזיו הרבים. דוגמה לכך הם האורחים גלוחי הפנים שנעמדו פתאום בפתח בית המדרש בשעת דרשתו של האדמו"ר, שאחד מהם הוא כמו שאומרים "במקרה" סופר ומרצה באחת האוניברסיטאות. וכל זאת כך סברתי כשקראתי זאת, רק כדי להשכילנו שתיאור ההתגוששות המתואר בפי הרבי, אינו אלא מתוך פרסום של "האקדמיה הלאומית למדעים". שיערתי שבאר מרמז על עצמו וגם הוא (אם לא כמו ב"לפני המקום" שהייתה לו שם נוכחות מלאה) מבקש להשאיר חותם מה. אולי הוא חפץ, כך סברתי, לנהוג כהיצ'קוק המופיע להרף עין בסרטיו. אך לקראת סוף הספר, כשהוא פוגש בסלנה, הסתבר שלנוכחות הזו הייתה משמעות נוספת במעגל הסיפור החיצוני. במעגל זה, שבאר סבור שהיא נחוצה, ולא רק בספרו זה, הוא מסביר איך הגיעו הדברים לכך שעלילות הספר נודעו לו והוא יכול להעלותם על הנייר. אך לעיתים, וזו כבר בעיה חמורה יותר, עולה אצל הקורא החשש שמהלך העלילה (או לפחות כמה מהעלילות הקטנות המשתרגות ממנה) מוכתב מדברי הדרש או כמוסות הידע שהמחבר מבקש להעתיר על קהל קוראיו.

המבט מבפנים:

ההוויה החסידית, כולל כל תככי החצר המפותלים, מתוארת כך נראה באמינות ובאותנטיות של מי שכביכול בא "מבפנים". כאן לא ניתן לומר שהמספר הפריז. אמונתם של חסידים בכוחות העליונים של ה"רבי" ידועים. (ואם לא היו ידועים הרי שמותו של ה"רבי" מלובביץ הוכיח שהם יכולים להגיע למחוזות שלא יאמנו). גם ההתחברות של "גבירים" ובעלי ממון לאדמו"רים ולבעלי-נסים, זה מקרוב באו, מוכרים וידועים ואף מוזכרים בספר. כך גם התפלגויות החצרות אחרי מות אדמו"ריהן ידועה. בכל אלה יש "תשתית ראייתית" מוצקה.

אם בתיאור ההוויה החסידית יש כאמור תשתית ראייתית שניתן למצאה בנקל אפילו בעיתונות היומית; הרי שבאשר לעילת מסע ההתחקות אחר עקבותיו של אותו "יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמים בחלום הלילה" באר בעצמו הוא שטווה רשת צפופה ומרשימה של תשתית כזו. גם אם יקבל הקורא-השופט את התשתית הזו כמספקת, וגם אם לא, בדבר אחד אין ספק, התשתית המוצגת הינה רבת-רושם וראויה לכל מחמאה. מה גם, כפי שכבר אמרנו, בספרות היפה (fiction) ניתן להקל. וכבר היו חזיונות מוזרים מזה שאנשים קדושים בעיני עצמם, ניסו לממש.

האהבה:

אך שאלת השאלות היא עד כמה סיפור האהבה בין האדמו"ר לסלנה, מתפתח בטבעיות ומעורר את אמון הקורא. אם בשל הרקע הכל-כך שונה ציפיתם למסע ארוך שראשיתו בחשדנות ראשונית, גישושים, היכרות הדדית, מתונה ונמשכת, רמזי-רמזים, חיזורים מהוססים – טעות בידכם. סלנה יוזמת את הנשיקה הראשונה כבר בתחילת הערב הראשון בו הם נמצאים ביחידות, מהירות שלא הייתה מביישת אפילו סרט הוליוודי. נס משמיים. ואל המיטה הם מגיעים גם כן חיש קל. עוד נס. יחד עם זאת חשוב לציין שלמרבית הפליאה, במבט לאחור, כשדנציגר מעניק לסלנה את שעונו של האדמו"ר לאחר מותו (אותו שעון שתיקן "היהודי הקדוש" שבא מהשמיים לצורך כך וזה השעון "המבשר בכל רגע ורגע ששעת הישועה קרבה לבוא."), כמעט בסופו של הספר, זה נראה צעד כמעט מתבקש. וכשהוא עונד לה אותו על פרק ידה ואומר לה "את ראויה לזה, סלנה. היום אני יודע כמה הבחירה שלו בך הייתה נכונה. אהבת אמת שוררת ביניכם, יקירתי" והיא מתקשה לעצור את דמעותיה, לא אדון לחובה את הקורא שגם הוא מתמלא ברִגשה של אמת. זה כנראה כוחו של מי שיודע לספר סיפור. ויתכן, ותהינו כבר למעלה, שאת המשפט המלא על הספר יש לתת בסופו, אחרי שישמעו כל העדויות.

אך כאמור לא סיפור המסגרת הוא העיקר, ולא "אמינות" העלילות החיצוניות. ובסופו של דבר ואת זה חשוב להדגיש באר יודע לספר סיפור, לטוות את מהלך העלילה ומיטיב לשרטט את הדמויות במראן ובאופיין וכן את היחסים ביניהן. וזה אולי העיקר בבואנו לשפוט טיבו של רומן.

המשמעות והעמקות:

אך בספרו של באר יש הרבה יותר מהעלילה עצמה ושלל המעשיות והסיפורים הקטנים שמלווים אותה. כמעט לכל אורך העלילה ניתן להבחין ב"רובד משמעות נוסף": אירוניה דקה או סמליות זכה או אולי שתיהן כשהן כרוכות יחדיו – וכל קורא יוכל לבחור לעצמו, על פי טעמו ונטיותיו, את המשמעות הנראית לו. אם כי לא כל קורא יבחין ב"רובד משמעות נוסף" כשזה מופיע, בוודאי לא בכולם. וכי מה אמור לחוש הקורא כשהמדענית, אהובת האדמו"ר, משוררת לו "לא המתים יהללוך יה" בשפתו ובניגונו, כשזה שוכב חסר הכרה. וכי מה יחוש הקורא בעת הרהוריו של האדמו"ר "על הדמיון שבין אהבת גבר לאישה לאהבת האדם לאלוהים" (עמ' 357) וגם כשהוא קורא בלשון מקובלים: "תיכלל התשוקה התחתונה בתשוקה של מעלה בלא פירוד ויהיו לשלם הנקרא אחד, כמו שהיו מעקרן, והוא סוד הזיווג הנעלם....".

באר מבקש לכרוך יחד את גאולת הגוף והרוח. את האחרונה המגיעה לשיאה בהעפלתו לראש ההר, מיטיב באר לתאר על מורכבותה המעורפלת ונשגבת ההוד, כשאת השראתו, התוכנית הפעם, הוא מקבל מהמקורות (משה ואליהו).

בנוסף, יש בספר התייחסויות גלויות או סמויות לשאלות פילוסופיות עמוקות. כמו מצד אחד על גדלות הנפש "להיחלץ מתוך גופך שאתה כלוא בתוכו.....להגיע לגאולה רוחנית" (עמ' 356) ומצד שני "צדיק שלא טעם טעם חטא אינו יכול למלא את תפקידו כראוי". וגם על תפקידו של האדמו"ר הצדיק במעגל הנס: בחינת "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", כשברקע "הכול זמני ובר-חלוף ומה שנשאר הוא הזיכרון".

ה"מקריות":

נראה שגם הסופר הולך בדרכם של חסידים הסבורים "שכל מאורע בעולמנו וגם הפעוט שבהם אינו מקרי" וכך גם כל שם (והשם "מקום" בשני הספרים בכלל זה). אך לעיתים נדמה שה"מקריות" מתוכננת (כמו שאומרים מרואיינים בטלביזיה, בהומור קצת נדוש, על הגיטרה או הספר שנמצאים אתם "במקרה") ואז זה עלול להפריע, כמו בתפרים גלויים של חליפה מהודרת. וכדי שה"מקריות" תהיה שלמה האדמו"ר, למשל, נפטר ביום "הסתלקותו של "היהודי הקדוש" לגנזי מרומים" (עמ' 422).

כשסיימתי לקרוא את הספר בליל יום חמישי 26 אוגוסט 2010 ועודני תוהה עד כמה יראו אמינים המאורעות הגדולים ונפתולי העלילות המתוארים בו, בעיני הקורא המצוי, נפניתי לכתוב את התרשמותי במחשב. ובעודי בוחן אם עלי לשפוט לחומרה, כמנהגי, את כל אותם צירופי-מקרים נדירים שאירעו בספר, כולל בסופו (כשד"ר ברנרד "ממש במקרה" פוגשת את הסופר באר) - הכותרת החדשותית על המסך, שנושאה היה המזימה לשלוח נערת פיתוי ל"רנטגן", טפחה על פני ואמרה – לאט לךָ. שכן, למי שלא קרא, ה"רנטגן", כמו ה"אמ-אר-איי" וה"סי-טי", מוזכרים בספר כמודל החיקוי השיווקי של ה"צנתר האלוהי". גם הכלי שבחרו, מי שלפי הכתבה הואשמו ברקימת המזימה, העידה עד כמה גדול, לדעתם, כוח הפיתוי של האישה שגם "צדיקים" עלולים ליפול לפתחה. היה זה רמז עבה שאולי מוטב לי לשקול מחדש את עמדתי הרציונלית, אולי מדי, בנושא ה"מקריות", בחיים בכלל ובספרות, שיש דין להקל בה, בפרט. אחר כך תהיתי, אם הסופר עצמו לא כיוון גם הוא כנגד גישה קרה ורציונלית מעין זו בדבריו שיובאו בסוף.

בגלל הלשון:

אחת הסיבות שאני גומא את ספריו של באר בשקיקה, ושבגינה אני ממליץ בחום לקרוא את ספרו זה, נובעת מלשונו של באר - זו לשון מרתקת, מענגת, לעיתים קסומה. איני מצפה לזיקוקין דינור. איני חסיד המליצות. די לי בכך שהוא עושה בחירה נכונה ומדויקת במילה, צירוף-מילים, ביטוי, מהמבחר העצום העומד לרשותו לשרתו – זו הנאתי הצרופה. והמבחר אכן עצום ורב. הוא עושה שימוש נרחב במכמני השפה לא רק במידה שאינה מצויה אצל סופרים אחרים אלא במידה שממש לא תשוער: מקרא ופוסקים, משנה ותלמוד, לשון חכמים ראשונים ואחרונים, אמרי חסידים ופניני מגידים, עגת חצרות חסידים ("פושטאקעס") ולשון עדות החרדים ("שיחותיו הליליות עם פייגי בשעת הֶרגל-דבר"( עמ' 327 )) וגם לשון סוד הקבלה ("שעת רצון הרצונות, ....חקל תפוחים קדישין...." וכן "תיכלל התשוקה התחתונה..... והוא סוד הזיווג הנעלם...." שהוזכרו למעלה), מהסידור ומהמחזור אך גם מהשפה העברית המתחדשת ומעגתה העכשווית. כשהוא מצליח בקסם כישרונו לרקחם לשפה אחת ודברים אחדים - ללשון שוטפת ומובנת – הרחש העולה מהרקיחה המופלאה הזו הוא מענג.

בבסיסה זו לשון מאוד עשירה, מדושנת, מגוונת, אפילו גבוהה, לעיתים גבוהה מדי. אך בתפארתה, השפה אינה גבוהה מדי ובודאי אינה מליצית אלא שפה יפה, עשירה ומדויקת הזורמת בקלילות: "....הגניבה מבטים חטופים בשניים העומדים מחרישים וצינורות הניאון של מועדון החשפנות שמעבר לרחוב מַזים עליהם ועל תרמיליהם נתזי אור כחולים ואדומים לסירוגין" (עמ' 16). או "התשוקה העצומה שחומֶרֶת בו מנעוריו לחיים שיש בהם אהבה"( עמ' 356). מלה אחת הקולעת לחוט השערה בכל משפט "מַזים" ו"חומֶרֶת" – עושים את זה. לא צריך יותר מזה והדוגמאות רבות.

באר כדרכו נותן לעיתים יותר מזה. בעיקר כשזה נוגע לענייני תשמיש המיטה, אז הוא קורא דרור ללשון חיה ועסיסית יותר: "וידה היוקדת, הלחה, בקשה את איברו הדגול מרבבה. מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"(עמ' 322). וכן "הוא שומע אותה, את סלנה המופקרת, צוהלת כסוסה מיוזנת". וגם "..וירד אליה. 'סלה, אני אוהב אותך,' שמעה אותו קורא לה ממעמקים"( עמ' 203) (לזכותו יאמר שכאן באר אינו מפרש: "כמו שנאמר: ממעמקים קראתיך יה"). או: "הצדיק שהתאווה לכבוש את סלנה בסערה כשל. קשתו שנמתחה שבה לקדמותה" (עמ' 203).

            שפתו מגוונת. לעיתים הוא מעדיף להשתמש בשפה פשוטה, כמעט ז'ורנליסטית ("תגובתו המחוכמת של הצדיק, ככל מהלך טקטי מהיר, הפכה את הקערה על פיה"). וכשהוא מתאר עניינים עכשויים כמו אימוץ השם ה"צנתר האלוקי"  הוא משתמש אפילו בעגה ("יעקוף אותם בסיבוב" – אותם, את ה"רנטגן" ודומיו, כמובן). פה ושם הוא משבץ גם חידושי לשון בשפת יום-יום ("לשלטט" מול מרקע הטלויזיה, שבאמת אולי עדיף על ל"זפזף" הנפוץ). אך לעיתים מאוד רחוקות הוא עושה שימוש גם בלשון כלאיים שקצת צורמת: "ואם תמצא חפץ בסטוּץ קצר" כחלק מדו-שיח שקיים הרבי עם עצמו (עמ' 196) (מהיכן למד הרבי מילה זו?).

באר הוא כאמור קוסם לשוני. אין סופר שכותב כך כיום, לחסד ולשבט. הוא מרחיב את גבולות השפה, כמעט עד גבול האפשר אך לעיתים בהפריזו, הוא עלול להרחיק קוראים שמורגלים לשפה גמישה שלא לומר רזה ולכן שטחית ותכליתית יותר. לעיתים נדרש מהקורא לא רק ידע לשוני ("עימץ עיניו" – לא טעות. סגר עיניו. "ואמהות המביאות בניהן בחוצֶן" - בחיק הבגד הקדמי) אלא גם ידע עיוני רחב, כאילו היו כל הקוראים בוגרי החוג ל"מחשבת ישראל" לפחות (למשל "שידו לא משה מידיהם של שי"ר ורנ"ק" (עמ' 12) – שפירושו שהיה קרוב לחוגי "ההשכלה"). גם כאן יפה הוא עושה אילו לא הקצין והפריז ובכך היה מתקרב יותר אל הקורא המצוי.

איך לסכם?

ואיך אתה מסכם במשפט אחד את הביקור הראשון שלך במרכז להאסה?" שאל מורה הדרך ההולנדי את הרבי, גבור ספרנו, והוא עונה: "....כמו להתהלך בחוצות אור כשדים ..... ולהציץ לחנות הצלמים של הכהן הגדל תרח בן נחור". (עמ' 173). וראוי לשאול, האם תחושה זו של חזרה במכונת הזמן לא יכולה להיות גם תחושתם של חלק מהקוראים. שאילו נשאלו שאלה דומה היו אולי עונים: כמו להתהלך בסימטאות אוסטילה, ביחוב, רוז'ין וכל עיירות היהודים בפולין ובגליציה וגם, כן גם, בבני-ברק. וגם, כן שכחנו, בערבות טיבט.

חיים באר אינו תמים, הוא אמנם בחר ביודעין בדרך זו של שיבוץ ה"מעשיות", אך הוא מודע כנראה למה שעתידים להטיח כנגדו המבקרים. כאן אין הוא אומר זאת ישירות כמו ב"לפני המקום", אך ממה שהוא אומר על גיבורו ניתן להשליך גם על ספרו: "מה יש שם עמוק בפנים, מתחת לכל אוצרות המורשת התרבותית הזאת? או, בנוסח הומוריסטי יותר, איזה פרצוף נגלה אם יגלח ג'ייקוב אייזיק הורוביץ את זקנו?" (עמ' 176). שהרי גם הספר, כמו הרבי, מורכב מפסיפס של פסוקים ומאמרי שפר ומסיפורי חסידים וממשלי דרשנים. "ומה נגלה אם נסיר מן הבצל גלד אחר גלד? לפי השיטה שלך לא ישאר בסוף בצל". כך גם באשר לקורא: אם הוא לא יהנה מהגלדים (ה"מעשיות") איך יוכל להנות מעלילות הספר. לא שאין עלילה, יש ויש, אלא שנראה שהסופר כיוון אולי גם לכך שגלדים אלה הם לא רק "עצם התודעה והמהות" של הגיבור אלא גם "עצם התודעה והמהות" של הספר.

באר אולי גם משיב למבקרים האנינים שעתידים לצוץ, אם גם כאן בדרך עקיפה ורמוזה, באמצעות דבריה של סלנה כנגד מורה הדרך: "אצלך הכול חייב להיות נקי וסטרילי וריק. ולכל זה יש מחיר -  ניכור וריחוק ועקרות". ספרו של באר אינו נקי ובודאי אינו סטרילי וריק. הוא מלא להתפקע בעלילות ובמרקחת מילים, ולמרות מגרעותיו, הוא אינו עקר, הוא אנושי, עסיסי, צפוף, חם, מלא דמיון ופורץ גבולות.

ספר מומלץ.

                                                            להערות ותגובות: adlerdavi@gmail.com

תודה לדוד

דוד אדלר:

ד"ר להנדסה רפואית. אף שהוא כותב שירים שנים רבות הוא החל בפרסומם רק לאחרונה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" יתפרסם לקראת סוף 2011 בהוצאת "אבן חושן". זכה בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). שיריו ומאמריו הספרותיים התפרסמו בשנה האחרונה בכתבי עת רבים.