הליכה אל עבר הלילה - עופר אשכנזי (ספר עיון)

408 עמ' כולל ביבליוגרפיה

בשנות ה-20 המקודמות של המאה הקודמת הקולנוע הגרמני היה הקולנוע המשפיע, המקורי, החדשני והמפורסם ביותר בעולם, אפילו יותר מהקולנוע ההוליוודי, דבר שגם המנהלים באולפני הסרטים האמריקאים הבינו היטב, מה שהוביל אותם לנסות ולייבא כמה שיותר מהיוצרים הגרמניים להוליווד. אכן, את הנקודה שבה החלה דעיכתו של הקולנוע הגרמני המופלא של שנות ה-20' אפשר לסמן עם הגירתו להוליווד של ווילהלם פרידריך מורנאו, אולי הבמאי המקורי והמעניין ביותר בקולנוע הגרמני, אם לא בעולם, באותן שנים.

ההשפעה והחשיבות של הקולנוע הגרמני לא הייתה רק בחו"ל – בגרמניה עצמה, מדי יום, "צפו מדי ערב בין מיליון לשני מיליון אנשים בסרט", כך שאפשר להגיד שבשנות ה-20 בגרמניה, הקולנוע היה "ענף בידור פופולארי כמעט ללא מתחרים, שאי אפשר היה להתעלם מהצלחתו" (עמ' 17). לא מפתיע, שהעליה בכוחו של הקולנוע בגרמניה באה לידי ביטוי גם בפתיחתם של יותר ויותר אולמות – עופר אשכנזי מספר, שבין תום מלחמת העולם הראשונה ועד עלייתו של היטלר לשלטון, נפתחו כ-2,000 אולמות חדשים, מה שהביא את המספר הכולל של אולמות הקולנוע בגרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון ל-5,000.

לא מפתיע, אם כן, שמאז מלחמת העולם השניה נכתב מספר לא קטן של מאמרים ומחקרים על הקולנוע הגרמני של שנות ה-20. מטרתם של המחקרים הייתה לבדוק אם הסרטים הללו ניבאו באופן כלשהו את עליית הנאצים, ואת דעיכתו של המשטר הדמוקרטי הראשון בגרמניה. את הטון נתן פרידריך קראקאוור, שבספרו הקלאסי והמשפיע, מקליאגרי עד היטלר, שנכתב עוד לפני סיום מלחמת העולם השניה, קבע שהקולנוע הגרמני של שנות ה-20' ייצג חברה חולה, שנעה בין משיכה עצומה לאי רציונאלי לבין חיפוש אחר מנהיג חזק וטוטאליטרי שישליט סדר בחיים הציבוריים ויחזיר לתוכם את הרציונאלי. עצם שמו של הספר, מקליגארי ועד היטלר, מביע את בצורה הטובה ביותר את דעתו של קראקוואר על נושא מחקרו: הקבינט של ד"ר קליגרי נחשב לסרט הגרמני החשוב הראשון של רפובליקת ווימאר, וכבר בכותרת הספר שלו קראקאוור מושך קו ישיר בינו לבין הנאצים, בבחינת מה שהחל בקליגארי – סרט שמתרחש במוסד לחולי נפש, ומתאר את הזיותיו של מטורף – סופו שיגיע להיטלר.

במשך עשרות שנים טענותיו של קראקוואר התקבלו כמעט כתורה מסיני, ללא ביקורת או ערעור. בעשרות המחקרים שנכתבו בעקבותיו, ושפתחו את טענותיו, גילו החוקרים בקולנוע הגרמני של שנות ה-20' "רעיונות כגון ויתור – בשמחה או באדישות – על הזהות האינדיבידואלית ועל החירות שהיא מקנה, לטובת כניעה למסגרת שלטונית או חברתית מדכאת; קביעה שהמטען הגנטי חשוב מכל השפעה חינוכית או חברתית...גזענות כלפי האחר, ובפרט אנטישמיות המדגישה את הזהות הלאומית כשייכת לקהילייה טבעית, טהורה; תפיסה אימפריאליסטית, שאפשרה לדמיין זהות גרמנית קולקטיבית חלופית; וניסיון שמרני לחזור אל מרכיבי זהותו של הגבר הבורגני בשנים שלפני המלחמה." (עמ' 38). במילים אחרות, גם חוקרים אלו, כמו קראקאוור ראו בקולנוע הגרמני של שנות ה-20' כמנבא או מבשר על עליית הנאצים לשלטון.

זהו המקום שבו עופר אשכנזי נכנס לתמונה, בספר שלפנינו. טענתו היא, שהקריאה בסרטים הגרמניים שקראקאוור ואלו הדומים לו מציעים, היא בעצם קריאה בדיעבד, מהסוף להתחלה. במילים אחרות, הם לא מסתכלים על האופן שבו הסרטים הללו נתפסו בזמנם, ואילו ערכים, אידיאולוגיות הם נתפסו כמבטאים, אלא רק בהקשר של עליית הנאצים לשלטון – הקשר שמכתים את הקולנוע הגרמני בעיניהם. אשכנזי מציע לקרוא את הקולנוע הגרמני של שנות ה-20' באופן אובייקטיבי יותר, תוך הסתכלות על האופן שבו הסרטים הללו הובנו עם צאתם לאקרנים, ותוך בחינה מדוקדקת ומנותקת מההקשר הנאצי, לא כקריאה בדיעבד ולאחור.

קריאה שכזו, טוען אשכנזי, מגלה את ההפך האמור ממה שקראקאוור ודומיו ראו בקולנוע הגרמני: "החרדה מפני האירציונאלי (ולא המשיכה אליו); החרדה מפני אבסולוטיזם, מפני אמת שאין בלתה...ניסיון לדמות חברה בורגנית מסוג חדש, קהילייה החוצה את גבולות מדינת הלאום, ומבוססת על האינטרסים המשותפים לשוכני הערים באירופה כולה, ועל תפיסה משותפת של צדק המעמידה את הסובייקט הרציונאלי בפסגת ההיררכיה המוסרית." (שם). או במילים אחרות, במקום לטעון – כמו קראקאוור ודומיו – שהקולנוע הגרמני של שנות ה-20' קידש ערכים, עקרונות ותפיסות עולם אנטי-ליברליות ואנטי דמוקרטיות, אשכנזי טוען שהקולנוע הזה היה "לאמצעי תעמולה ליברלית פרוגרסיבית ראשון במעלה בשנים שלפני עליית הנאציזם" (עמ' 13).

את התזה הזו אשכנזי מוכיח תוך בחינה של עשרות סרטים שהופקו בגרמניה בין 1918-1933 – ואין מדובר רק בסרטים הקנוניים והמפורסמים ביותר, דוגמת מטרופוליס, הניבלונגן או M של פריץ לאנג, או נוספראטו של מורנאו; ואפילו לא רק בסרטים ששרדו במלואם עד ימינו. אשכנזי בוחן גם סרטים איזוטריים ופחות מפורסמים – אבל כאלו שנהנו מהצלחה ביקורתית ומסחרית עם צאתם לאקרנים – וגם סרטים שקיימים באופן חלקי בלבד, כמו הסרט ששמו מופיע בכותרת הספר, הליכה אל עבר הלילה, סרטו של מורנאו מ-1920, שהוא הסרט המוקדם ביותר של הבמאי ששרד באופן חלק, עד ימינו. אשכנזי גם לא מתמקד אך ורק ביוצרים המפורסמים ביותר שהוציא הקולנוע הגרמני, דוגמת מורנאו או לאנג, אלא גם בפחות ידועים, כגון ג'ו מאי או ריכארד אוסוולד. כך, הוא מתקן עוד בעיה שאותה זיהה עם מחקריהם של קראקאוור ודומיו: הם התמקדו רק בסרטים שנחשבו לקנוניים ביותר, ומכאן שהמחקרים שלהם היו בהכרח מוגבלים מבחינת היקפם. אכן, אשכנזי טוען שאפילו אם בכמה מהסרטים שנוצרו בתקופת ווימאר אפשר לזהות את המגמות האנטי ליברליות שקראקאוור דיבר עליהם, אין הם מעידים על הכלל או על הרוב, אלא מהווים מיעוט שולי.

ספרו של אשכנזי ידבר בראש ובראשונה לאלו שמתעניינים ברפובליקת ווימאר ותרבותה או בקולנוע הגרמני המוקדם. אלו ימצאו בספר הזה אוצר של מידע, ניתוח מעמיק ומרתק של הסרטים השונים, ותזה מעניינת ושונה מהנורמה. עבורי, שהכרתי רק חלק קטן מהסרטים שאשכנזי עוסק בהם, הספר היה מתנה גדולה במיוחד. הקריאה בו נעשתה בליווי פנקס קטן שלתוכו רשמתי את כל שמות הסרטים שלא הכרתי, לצורך צפייה.

אשכנזי גם כותב בצורה מעניינת, מעמיקה ומעוררת מחשבה, וזה עוד אחד מיתרונותיו של הספר.

בסופו של דבר, אני ממליץ בחום רב על ספרו של אשכנזי.