מתי ואיך הומצא העם היהודי? – שלמה זנד (ספר עיון)

הוצאת רסלינג

סדרת פטיש
שנת 2008
299 עמודים (לא כולל הערות)

מגב הספר:

מהו עם ומתי הוא הופך ללאום? האם הוא "גזע", "אתנוס", או קבוצה אנושית בעלת רקע תרבותי-לשוני ותו לא? מדוע לאומים תובעים ריבונות על עצמם? ולשם מה הם נזקקים תכופות לדימויים המורים על מקור קדום ומשותף?

מתהיות תיאורטיות אלה ואחרות עולות ומתפרצות סוגיות אשר עשויות לערער זהויות פריכות ומחוזות זיכרון מורשים גם במקומותינו. מתי נוצר העם היהודי? במעמד מתן תורה בסיני? בכיבושי כנען? או שמא בקולמוסם של היסטוריונים יהודים מן המאה ה-19, אשר בדומה לחוקרי עבר בני תרבויות אחרות המציאו עמים מדומיינים על מנת ליצור ולייצב אומות עתידיות? באיזו תקופה הועבר התנ"ך ממדף הספרים התיאולוגי-דתי למדף ההיסטורי-לאומי? האם תושבי יהודה הוגלו עם חורבן המקדש השני בשנת 70 לספירה או האם היה זה מיתוס נוצרי שהתגלגל למסורת היהודית ושועתק ממנה בעוצמה לרעיון הציוני? ואם יושבי הארץ לא הוגלו, אזי מה עלה בגורלם? באיזה אל האמינו שליטי ונתיני ממלכת חִמְיַר החזקה ששכנה באזור תימן של היום? מי הייתה דהיה אל-כהינה הנועזת אשר חלשה על שבטים בֶרבֶּרים בצפון אפריקה? האם אימפריית הכוזרים המסתורית אכן התייהדה? וכיצד אירע שבמזרח אירופה התהוותה אוכלוסייה עצומה אשר חבקה על סף העת המודרנית את מרבית המאמינים היהודים בעולם? כלום היהודים הם "עם-גזע" בעל גֶּן ייחודי? האין זה סביר יותר להניח כי לזהות הקולקטיבית אין זיכרון עממי אחיד דיו ולכן היא נזקקת לתימוכין בביולוגיה? מה מסתתר מאחורי המושג "מדינת העם היהודי" ומדוע ישות זו לא נעשתה עד כה לרפובליקה ישראלית?

ההיסטוריון שלמה זנד נטל על עצמו בספר לנסות ולהתמודד עם שאלות אשר עדיין נתפסות בחברה הישראלית כטאבו, שאלות "רגישות" הכרוכות הן במוצא היהודים והן במעמדם האזרחי של הישראלים. צלילתו לעומקי "הזמן הארוך" בתולדותיהם של הראשונים וביקורת פוליטיקת הזהויות של האחרונים הן מקוריות ונועזות.

ואני:

זאת פעם שניה שאני כותב סקירה על ספר עיון. הראשונה היתה על "ההצגה הגדולה בתבל" של דוקינס. אז התלבטתי על מה לכתוב; האם לכתוב על התאוריות והמחקר של הספר או על הספר עצמו? החלטתי בסופו של דבר לכתוב את החוויה האישית שלי מהקריאה, ולא דעה מקצועית של איש יודע דבר ומחקר. אותה החלטה תקפה גם לגבי הסקירה הזו.

שלמה זנד אוהב ליצור שערוריות. עצם הבחירה בשם הזה היא משום סקנדל. העם היהודי הוא המצאה?? אבל הוא מגבה את הטענות שלו בעזרת שורה ארוכה של הוכחות ומחקרים היסטוריים שהוא ביצע ושקודמים ביצעו הרבה לפניו. מה אני אגיד לכם? זה מרתק בעיניי. אפילו אם הבטן לפעמים כואבת בגלל טענות שמפריכות את כל מה שלמדתי עליו, אין ספק שהספר הזה עושה את העבודה, ובהחלט גרם לי לרצות לחקור את המקור של העם (או שמא יש לומר הלאום? הגזע?) ואת הדרך הנכונה להגדיר אותו.

כידוע, זנד הוא בן אדם מאוד קיצוני בדעותיו. הוא מביא תיאוריות ראדיקליות, שקשה מאוד להסכים איתן. בשום פנים ואופן לא קיבלתי את כולן ואף לא את רובן. אבל הקשבתי, ונפתחתי, והתעניינתי, ועל כן אני שמח, כי למרות כל הטענות השנויות במחלוקת שלו (ואני לא אלאה אתכם בכל הפרטים), אפשר ללמוד הרבה מן הספר הזה.

אבל הספר הזה גרם לי לחשוב על משהו אחר. לחשוב על כוחו של ספר. ועל כוחן של מילים. ועל כוחו של חוסר הבנה או עיוות של מילים. כי כמו שהנאצים עיוותו את "ברירת המחדל" של דרווין, כך גם חורשי-רעות יוכלו לעוות את דבריו של זנד על מנת להוכיח את נחיתותו/את חוסר ההצדקה של הקיום שלנו בתור עם/לאום. ואין ספק שזה מפחיד מאוד. ואולי הפחד שהדבר הזה יממש את עצמו, לא שווה את הקריאה, מעניינת ומרתקת ככל שתהיה. כי פחד כזה יכול להפוך למציאות מהר מאוד. והנה סנונית ראשונה.

ממליץ לכם לקרוא את הספר, אך להביט עליו במשנה זהירות שמגיעה לו.

ובמקרה הזה אוותר על דירוג.

תודה לאלעד
פרופ' שלמה זנד שימש כמרצה בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז ומלמד עתה היסטוריה בת זמננו באוניברסיטת תל אביב. ספריו האחרונים "האינטלקטואל, האמת והכוח" (2000), "הקולנוע כהיסטוריה" (2002) ו"ההיסטוריון, הזמן והדמיון" (2004) פורסמו בהוצאת עם עובד ותורגמו לשפות נוספות.

הספר באתר ההוצאה

אשמח אם תגיבו