איזון עדין - רוהנטון מיסטרי (ספר)

הוצאת זמורה ביתן
 2000
מאנגלית: צילה אלעזר
745 עמ'


במרס 1971 נערכו בחירות כלליות בהודו לבית התחתון של הפרלמנט, ומפלגתה של ראש הממשלה המכהנת, אינדירה גנדי, זכתה בניצחון מרשים ביותר, מה שהבטיח שרה"מ תמשיך לכהן בתפקידה. מייד עם היוודע התוצאות, הועלו חשדות בדבר כשירותן. הנושא הגיע לבית המשפט, ו-4 שנים מאוחר יותר הוא פסק לרעת רה"מ, ביטל את ניצחונה בבחירות וקבע שב-6 השנים הקרובות עליה להימנע מלעמוד לבחירות. האופוזיציה האשימה אותה במתן שוחד ובהטיית התוצאות לטובתה, אבל בית המשפט זיכה אותה מאשמות אלו והרשיע אותה בסעיפים פחות חמורים. הוא גם לא הטיל עליה עונש מאסר, בניגוד לדרישת האופוזיציה. התוצאה הייתה, שהודו נשטפה בגל של הפגנות ושביתות מחאה. גם גב' גנדי לא הייתה מסופקת, כמובן, מהחלטת בית הדין, וחיפשה דרכים להמשיך להחזיק בכיסאה. ההפגנות והשביתות ששטפו את הודו שימשו לה אמצעי לכך – היא פנתה לנשיא המדינה והציעה לו להכריז על מצב חירום כדרך להתמודד איתם. ב-25 ליוני 1975 הוא נענה לבקשה, ובמהלך השנתיים הבאות – עד שגב' גנדי הכריזה על בחירות חדשות במרס 1977, בחירות שהסתיימו במפלה מוחצת שלה ושל מפלגתה - הודו הייתה במצב חירום.

המשמעות הייתה, שבמשך השנתיים הללו זכויות האדם והאזרח של ההודים נרמסו ברגל גסה בידי ממשלה ששלטה באופן דיקטטורי ואלים, ובלי שמישהו יכול היה לבקר אותה או להציב לה אופוזיציה. אכן, כל מי שנחשב למבקר או למתנגד של המשטר היה חשוף למעצרים, עינויים קשים ולבסוף גם מוות אלים; ועל אמצעי התקשורת השונים הוטלה צנזורה חמורה, כך שאף אחד מהם לא יכול היה לדווח על מה שקורה למתנגדי המשטר או לבקר את המשטר. שני מאפיינים בולטים נוספים של מצב החירום היו המלחמה שגב' גנדי הכריזה בעוני ובגידול העצום באוכלוסיה ההודית. במסגרת המאבק הראשון, היא בין השאר הרסה שכונות עוני ופחונים, וכפתה על תושביהם לעבוד במיזמים שונים של המדינה, תמורת שכר זעום ביותר ולעיתים אפילו ללא תשלום בכלל. אשר למאבק בגידול העצום באוכלוסיה ההודית, המדיניות כאן הייתה של עיקור וסירוס כפוי במסגרת "מרכזים לתכנון המשפחה". חשוב להדגיש שמדיניות זו מיוחסת בד"כ לבנה של הגב' גנדי, שהיה יועצה הבכיר ויד ימינה. מצב החירום, על כל מאפייניו והיבטיו השונים, מהווה את הרקע לספר שלפנינו.

הספר מתרחש בעיר הודית גדולה ששמה אינו מוזכר במפורש, והדבר היחיד שאנחנו יודעים עליה שהיא ממוקמת לחופו של הים. שם, בין יוני 1975 – התקופה שבה החל מצב החירום – ויוני 1976 מצטלבים קורותיהם של ארבעה אנשים, שמתחילים כשהם זרים זה לזה, ואפילו עוינים זה לזה במידת מה, ומסיימים כשהם חברים קרובים שבמשך כמה חודשים אפילו מתגוררים ביחד באותה דירה קטנה ועלובה. ואלו שמותיהם: דינה דלאל, השוכרת הרשמית של הדירה האמורה, אלמנה קשת יום בת 42, שמצליחה להתפרנס רק בקושי רב מתפירת שמלות עבור בית אופנה מקומי; אישוואר דארג'י ואחיינו בן ה-16 אומפרקש (אום בקיצור), שני חייטים כפריים שמגיעים לעיר הגדולה במטרה לעשות שם כסף לפני שיחזרו הביתה, ובינתיים עובדים עבור וביחד עם דינה דלאל; ומאנק קוהלה, סטודנט באוניברסיטה המקומית, בן 17, שדינה דלאל משכירה לו באופן לא חוקי את אחד החדרים בדירתה העלובה. ביחד ארבעת האנשים הללו ינסו לשרוד את מצב החירום הקשה ולמצוא מעט שלווה ואושר בחייהם מלאי הסבל והכאב.

כאן אנחנו מגיעים למסר המרכזי של הספר: החיים, במטאפורה שהספר משתמש בה במישרין, הם כמו שמיכה גדולה שעשויה מאריגים שונים שחוברו יחד, ו"גם אם פיסה אחת מעוררת עצבות זה לא כל כך נורא", כי היא מתחברת מייד לפיסה שמחה (עמ' 597). במילים אחרות, החיים הם שילוב – או איזון עדין - של שמחה ועצב, כאב ואושר, ואי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. אדרבה, היכולת להיצמד, דווקא ברגעים הקשים ביותר, לזיכרונות שמחים, לצחוק ולאושר, היא זו שנותנת לאדם כוח, אומץ ותקווה, בלעדיהם הוא לא היה יכול לשרוד. ומבחינה זו הספר הוא שיר הלל לרוח האדם, שמסוגלת לשמור על אופטימיות ושמחה אפילו לנוכח הסבל הנורא  ביותר. בהקשר הזה, הספר מראה בצורה מזעזעת וקשה מה קורה למי שמאבד את היכולת לשמוח ומאמץ לעצמו ראיית עולם שהיא פסימית וחסרת תקווה לחלוטין. ומה שגורם לשמחה ואושר לבני האדם לא חייב להיות דווקא דבר גדול ורציני. זה יכול להיות גם דבר קטן כמו להאכיל חתול, או כמו לאכול ארוחה טובה, ובעיקר – להיות עם חברים, לקבל מהם תמיכה ואהבה. אכן, טענתו של הספר היא שמי שאין לו חברים להיאחז בהם, הסיכוי שלו להישבר ולהתמוטט בסופו של דבר רק גדלה.

מכיוון שזהו המסר של הספר, ברור שהוא נע בין רגעי צחוק ודמע, כשהם באים תמיד זה בעקבות זה. התוצאה היא שהספר הזה הוא בה בעת הספר המדכא וקורע הלב ביותר שקראתי מימי והספר האופטימי, המעודד ומלא התקווה ביותר שקראתי. חשוב להדגיש, יחד עם זאת, שככל שהספר מתקדם הוא הופך ליותר ויותר מדכא וקשה לקריאה, עד לסופו קורע הלב, המרגש והכואב. אולם, אין שום הפתעה בכך שהשורות האחרונות של הספר הן דווקא שורות של חיוך ושמחה. זה מסתדר עם המסר החד משמעי של הספר.

הספר קריא בצורה בלתי רגילה, וזו מעלתו הגדולה. לא רק שהוא סוחף ומרתק מראשיתו ועד סופו, הוא גם כתוב נפלא ובצורה מאד פשוטה, ישירה, יומיומית, כמעט יבשה. לכן, זה ספר שהקריאה בו, למרות כמות העמודים הגדולה בו, היא קריאה מהירה מאד, לדעתי לא צריכה לקחת מעל לשבועיים. אכן, אני מצאתי את עצמי מאט את הקצב בכוונה לקראת הסוף, כדי לסחוט עוד כמה טיפות מהמיץ הנפלא שהוא הספר הזה.

ארבעת הדמויות המרכזיות וסיפורן מעוררי הזדהות וחמלה, וקל מאד להתחבר אליהם. דרך סיפורם הקורא לומד להכיר את הודו של מצב החירום. וזוהי לא ארץ שהייתי רוצה לבקר בה – היא מוצגת כנגועה בשחיתות, החודרת לכל תחום ותחום; כשקועה במאבקים חברתיים ודתיים – רוהינטון מיסטרי מבקר במיוחד את שיטת הקאסטות המסורתית והנוקשה כל כך; כאלימה מאד וענייה מאד ולא מסבירת פנים בכלל. חלק מכוחו של הספר שהוא מקים את הודו של אותה תקופה לחיים לנגד עיני הקורא, על ריחותיה, מראיה וקולותיה.

לסיכום, איזון עדין הוא ספר מופלא. קריא ביותר, סוחף לכל אורכו, נוגע ללב וגם מצחיק, ובעיקר – נותן תקווה וכוח באופטימיות הבלתי מתפשרת שלו. ספר מומלץ ביותר!

תודה לניר

אשמח אם תגיבו