המדע של ליאונרדו - פריטיוף קפרה (ספר עיון)

כל אימת שאנו מעלים בדעתנו את המושג "גאון" אחד השמות הראשונים שעולים במחשבתנו  הוא לאונרדו דה וינצ'י. אבל במה התבטאה גאונותו? בשליטתו בתחומים רבים כל כך, באיכות יצירתו או שמא בהמצאותיו? קפרה, בספר ה'מדע של לאונרדו' , קובע על פי פנקסיו שלאונרדו הטרים בהרבה דורות את עצם ה'גישה המדעית' המודרנית שכוללת 'ניסוי ותהיה' דהיינו ניסוח השערות , תצפיות, ניסויים (בגישה הישנה לא ראו בזה צורך) והסקת מסקנות.  כן דברי לאונרדו בפנקסיו: אבל תחילה אעשה אי אלה נסויים בטרם אמשיך הלאה. כי כוונתי לתאר את ההתנסות תחילה, ואחר כך להראות בכוח ההגיון מדוע התנסות כזו חייבת להתנהל בדרך כזו. וזהו הכלל האמיתי שלפיו חייב לנהוג כל המשער השערות על תוצאי הטבע.

כתוצאה מכך ומיכלתו האינטלקטואלית הכבירה הגיע לאונרדו להישגים מדעיים רבים שבזמנו אפילו לא חלמו עליהם.

ניקח לדוגמה את הקטע הבא של לאונרדו: הטבע ציווה שהאורגניזם החיים בעלי כוח התנועה יחושו כאב, על מנת  להגן על אותם חלקים העלולים לסבול נזק או אבדן מחמת התנועה. אוגניזים חיים שאין להם כוח התנועה אינם צריכים להיחבט בכל עצם שעומד בדרכם, ולכן הכאב אינו נחוץ לצמחים, וכשהם נשברים, אין הם חשים כאב כדרך שחשים בעלי החיים.

לדעת מחבר הספר זה תיאור 'דרוויניסטי' על בעלי החיים שמפתחים רגישות לכאב משום שהיא נותנת להם 'יתרון ברירה' במניעת נזקים לגופם בעת שהם נעים כה וכה. אני נוטה להסכים עמו אפילו שעדיין אפשר להתעקש ולהסביר את הקטע גם במונחי המדע האריסטוטלי.

על פי דברי הספר, לאונרדו היה הראשון שחשב במונחים של 'זמן גיאולוגי' דהיינו לפרש תהליכים כמשתרעים על פני 'עידנים' ממושכים, וגם זה שייך לתפיסה הדרוויניסטית. השיגיו המוקדמים הם גם בחוקי פיזיקה שנוסחו אחרי כן בידי ניוטון, בתורת הביולוגיה והבוטניקה, בתעופה (וזה ידוע) ובשיטות דפוס.

יכולתו הייחודית בציוריו היא בכך שהיה בידו לקלוט דקויות של רגש 'רגעים של הנשמה' בהבעות פנים ובמחוות רבות-אומר, ולשחזר מהן עלילות בעלות  קומפוזיציה מורכבת.
הספר מורכב משני חלקים כשבחלקו האחד מובאים פרטי חייו של לאונרדו ובחלקו השני השגיו המדעיים שהקדימו בהרבה את תקופתו. אני חייב לציין שלי אישית הפריע צורת התיאור של לאונרדו בספר שהיא בדרך שכותב חסיד על אדמורו, כשלכל פעולה שעשה מוסיף קפרה סופרלטיבים מופלגים (הוא מקדיש מקום אפילו לכוחו הגופני! המופלא של לאונרדו), אין ספק, לאונרדו גדול אבל לא אל וכתיבה ביקורתית יותר לא תזיק.

נסיים במה שהתחלנו, בהגדרת הגאונות. וכך מובא בספר:
עדיין נותר דבר מה שאי אפשר להסביר אותו כל עיקר במהותם של הכוחות המופלאים הללו. אנו מייחסים את האיכות יוצאת הדופן של שירת שייקספיר, של לחני מוצרט ושל ציורי לאונרדו, לדוגמה, לגאוניותם של היוצרים, משום שאנו מכירים בכך שיצירות כאלה אינן מוצריהן של למידה, של טכניקה אן פשוט של עבודה קשה. אנו יכולים, כמובן, להתחקות אחר מקורות והשפעות... אבל שום ניתוח שנעשה עד כה לא הצליח להסביר את סגולותיהם של אותם אישים נדירים ומחוננים, המסוגלים להפיק עבודה יצירתית שאיכותה וערכה עומדים לעד.