ההצגה הגדולה בתבל - ריצ'רד דוקינס (ספר עיון)

הוצאת דביר
479 עמודים

מגב הספר:

בשנת 2008 הראה סקר דעת קהל של גאלופ שארבעים וארבעה אחוזים מתושבי ארצות הברית מאמינים כי אלוהים ברא את האדם בצורתו הנוכחית לפני פחות מעשרת אלפים שנה. בספר אחר באותה שנה נמצא כי ארבעים ושניים אחוזים מאמינים שכל החיים עלי אדמות קיימים בצורתם הנוכחית מאז ראשית הזמן.

יצירת המופת שפירסם צ´רלס דרווין ב-1859, מוצא המינים, זיעזעה את החברה הוויקטוריאנית עד עמקי נשמתה. דרווין ידע היטב איזו סערה עתידה תיאוריית האבולוציה שלו לעורר, אבל אין ספק שהיה זוקף את גבותיו לנוכח המחלוקת הנמשכת עדיין, כעבור מאה וחמישים שנה. האבולוציה מקובלת כעובדה מדעית על כל מדען ראוי לשמו- ולמען האמת, גם על אנשי דת בכירים -ובכל זאת מיליונים ממשיכים לפקפק באמיתותה. עכשיו נחלץ מחבר רב-המכר יש אלוהים? להעמיד אותם במקומם.

ההצגה הגדולה בתבל היא התקפת-נגד מהממת על חסידי "העיצוב התבוני", המסבירה את הראיות לאבולוציה ובה בעת חושפת את ערוותו של ה"טיעון" הבריאתני הנלעג. ריצ'רד דוקינס עובר על הראיות המדעיות רובד אחר רובד, ומציג נימוקים חותכים לטענתו כי "אנו מוצאים את עצמנו יושבים על זלזל פעוט אחד באמצעו של עץ חים פורח ומשגשג. לא מקרה הוא, אלא תוצאה ישירה של אבולוציה מכוח ברירה טבעית שאינה אקראית."

הספר הזה יוצא לאור בשעה הרת-גורל: ההתנגדות המאורגנת לאבולוציה מסוכנת כיום יותר מכפי שהיתה אי-פעם. במשרדי חינוך ובבתי ספר, בכל רחבי העולם, נעשים ניסיונות זדוניים לקעקע את מעמדו של המדע בכיתת הלימוד. דוקינס יואצ בתקיפות כנגד הבערות הזאת, והאהבה העזה שהוא רוחש לעולם הטבע הופכת טיעון שלילי ביסודו למנחה חיובית שהוא מציע לקוראיו: חזיון החיים בכל תפארתו, מצויר ביד אמן.

ואני:

זאת פעם ראשונה שאני כותב סקירה על ספר עיון, ומגלה שזה מאוד קשה. התלבטתי על מה לכתוב; האם לכתוב על התאוריה שהספר מביא, על הראיות לאבולוציה, או על הספר עצמו? החלטתי בסופו של דבר לכתוב את דעתי בתור קורא, ואת החוויה האישית שלי מהקריאה, ולא דעה מקצועית של מישהו שאמור להבין בביולוגיה או אנטומיה.

דוקינס הוא בן אדם מאוד מעניין. הוא אתיאיסט פנאט, שלפי האמונה שלו- למי שלא מאמין באלוהים יש זכות להתווכח עם מי שכן. קרי: אף אחד לא יכול להגיד "זו האמונה שלי, אל תתווכחו איתי", כי על כל דבר מותר להתווכח, וכמו שעל דעה פוליטית מותר להתווכח כך גם על אלוהים. למעשה, הוא מנסה להוציא את האתיאיסטים שנמצאים בארון ומפחדים להביע את דעתם בקול, שמא ירמסו אותם "הבריאתניים" (שמאמינים בבריאה) בדעותיהם הנחרצות. בספרו "יש אלוהים?" הוא מביא המון דוגמאות לשיתוק החברתי של האתיאיסטים, והטאבו שהדבר הפך להיות (בארה"ב נערך סקר לגבי מי היית מוכן שיהיה נשיא, אני לא זוכר את המספרים המדויקים אבל זה משהו כזה: יותר מ90% הסכימו שאישה תהיה נשיאה, יותר מ85% הסכימו ששחור יהיה נשיא, יותר מ75% הסכימו שהומו יהיה נשיא, יותר מ70% הסכימו שיהודי יהיה נשיא, ולמרבה הזעזוע פחות מ45% הסכימו שאתיאיסט יהיה נשיא). אבל בגלל שדוקינס כזה פנאט, זה לפעמים בעוכריו; ומדוע, אתם שואלים? מכיוון שכשהדעה שלך קיצונית מאוד, קל לתת דה-לגיטימציה לדעות אחרות, ולמעשה להפוך כל דיון לעקר. וזה מה שהוא עושה לפעמים. כלומר, בזמן שהוא דן בבריאה ובאבולוציה, הוא לא מותיר מקום לספק או לויכוח, וכך הוא הופך כל נסיון להכריע דילמה, למנטרה חד-צדדית וקיצונית. כמו שכנראה כבר הבנתם, קראתי ספרים קודמים של דוקינס. "הגן האנוכיי" לא היה קל, אבל היה מעניין ולפרקים מאלף. כשקראתי את "יש אלוהים?" לא יכולתי להוריד את העיניים מהספר במשך כמה ימים. הספר ריתק והדהים אותי. לכן הציפיות שלי היו כ"כ גבוהות. אבל איך אומרים?

כגודל הציפיות, גודל האכזבות.

הע"פ גב הספר, נראה כי המטרה של הספר הזה היא להגיש את האבולוציה, על כל ראיותיה, בכפית לקהל הרחב על מנת שיוכלו להבינה בצורתה הבסיסית. למרבה הצער זה ממש לא מה שקורה, כי גבירותיי ורבותיי, "ההצגה הגדולה בתבל" הוא ספר בלתי קריא בעליל. ולדעתי, זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על ספר. כי אם כתבת ספר, והקהל שהספר מיועד לו לא הצליח לקרוא אותו, נכשלת בתור כותב.
והרי אני זה בדיוק הקהל שהספר אמור להיות מיועד אליו. מישהו שמתעניין בנושא, קרא קצת חומר רקע, אבל לא ממש מבין. אני שרק מחפש להבין את האבולוציה יותר. זה לא שהספר משעמם, הוא פשוט גדוש במשפטים ארוכים וחסרי תכלית שמטרתם היחידה היא להתיש את הקרבן שנפל ברשת, במקרה הזה אני. יש בספר כמה קטעים מעניינים (כמו למשל השיחה המרתקת בינו לבין ונדי, מעמותת "נשים מודאגות למען אמריקה"), אבל זה באמת טיפה בים. לצערי, במהלך הקריאה המייסרת בספר מצאתי את עצמי חוזר אחורה אינספור פעמים על מנת להבין, ומדלג על פסקאות שלמות מחמת השיממון. יש לי דווקא רף גבוה לספרים קשים לקריאה, אבל זה פשוט לא הגיוני.

זה המקום שבו אני צריך לחלוק, שהאכזבה שחוויתי מהספר הזה היא כנראה הקשה ביותר שחוויתי מספר אי פעם.

לא מדובר כאן בקורא עצלן, או חסר הבנה; כמו שציינתי, קראתי ספרים אחרים של דוקינס מתחילתם ועד סופם (ולמרבה הפלא גם הבנתי אותם ). מדובר כאן בספר שאינו מיועד לקהל הרחב, גם למי שקרא בנושא והתעניין בו בעבר. אני בטוח שאנשי מקצוע ויודעי דבר יהללו וישבחו את הספר. אבל כשכותבים ספר, צריך לזכור קודם כל למי הוא מיועד, ואיזו מטרה הוא אמור לשרת. ולצערי בזה הסופר נכשל.

סוסון ים וחצי (בגלל הנושא החשוב, אך הפספוס האיום בהתאמתו לקהל היעד).

תודה לאלעד