חלודה אמריקאית - פיליפ מייר (ספר)

American Rust - Philipp Meyer

 הוצאת מודן

תרגום  מאנגלית: גיא הרלינג

 447 עמודים

2010

מגב הספר:

אייזיק הגאון ופו, שחקן הפוטבול המוכשר, היו ההבטחה הגדולה של בְּיוֹל - עיירת פלדה ציורית בעמק מוכה אבטלה בפנסילבניה.
למרות נתוני הפתיחה הכי טובים בעיירה, אייזיק נאלץ להישאר מאחור ולטפל באביו המשותק, לאחר שאמו התאבדה ואחותו נסעה ללמוד בייל והתחתנה שם. מתוסכל ממצבו, הוא מחליט יום אחד לסחוב כסף מאביו ולברוח לקליפורניה לממש את חלומו ללמוד אסטרופיסיקה. הו
א משכנע את פו, בן זוגה לשעבר של אחותו, להתלוות אליו כברת דרך. אלא שהשניים לא מצליחים להרחיק לפני שהם נופלים קורבן למארב של חסרי בית. כשהעניינים יוצאים משליטה ואייזיק הורג בשוגג אחד מהם, נאמנותם זה כלפי זה וכלפי משפחתם עומדת למבחן אכזרי.

זהו סיפורם של שני נערים שהיטלטלו בין ברים מקומיים, חצרות אחוריות ובית–כלא, שהמחויבויות למשפחה, כוח ההרגל וההרס העצמי סגרו עליהם וקשרו אותם לעיירה בקשר גורלי, כמעט ללא מוצא. חלודה אמריקאית הוא סיפורו של החלום האמריקאי האבוד והייאוש הצומח מתוך האובדן, אבל הוא גם סיפור על יכולת הבחירה, על כוחה של ההקרבה ועל הרצון להגן על הטוב והנעלה.

פיליפ מייר כתב ספר ביכורים דרמטי ומותח שמצליח לתאר בדיוק רגשי, בעומק ובעוצמה את הדמויות ואת הקונפליקטים המוסריים שאיתם הן מתמודדות. מבין הדפים עולה דיוקן משכנע ומרתק של חברה המתנהלת תחת איום ונאבקת בריקבונה ובחורבנה העצמי - אמריקה.
חלודה אמריקאית נבחר לאחד הספרים הטובים ביותר לשנת 2009 על ידי הניו–יורק טיימס.

ואני:

הספר הזה הוא בדיוק מה שהוא מתיימר להיות. "חלודה אמריקאית". לא התחכמו יותר מדי עם השם וגם לא עם הכריכה. איפה רמיזות? איפה העדינות? לא. חלודה אמריקאית, בלי חוכמות.

אז כצפוי מתואר פה סיפור מסע בארה"ב. כמו "בדרכים" של ג'ק קרואק " וכמו "ענבי זעם" של סטיינבק, מייר מבקש לתאר פה את התנפצות החלום האמריקאי, ואיך הוא לא מה שציפו שהוא יהיה. מאוד מפתיע, ומאוד מקורי גם. ניכר שהוא מושפע מאוד מכתביהם, ופה גם נמצאת הבעיה של הספר. אם קראת את סטיינבק וקרואק, אתה יכול להבין טוב מאוד שצריך הרבה יומרה בשביל להוסיף עליו משהו. לכן אני לא מבין מה הצורך בספר הזה. הרי כל מה שהוא אומר פה נאמר בעבר, והוא לא עושה את זה טוב יותר. הכתיבה שלו שטוחה ופשוטה מאוד. זורמת להפליא בקריאה, אבל לא מעניינת במיוחד. ניכר שהנושא מאוד חשוב ובדם ליבו של המחבר, ואני מאוד מעריך אותו על הרצון הטוב שלו לספר עוד על זה, אבל אותי בתור קורא זה לא מספיק מעניין. לא אחרי שנאמר כל כך הרבה על הנושא. גם הדמויות בספר מתפספסות. כל דמות בנויה די טוב (הסיפור מסופר מנקודת מבט של שש דמויות), אך נדמה שהיא חיה בעולם משלה, ולא מתקשרת לשאר הדמויות. וכך חלק מאוד חשוב בכל ספר, שהוא הדינמיקה בין הדמויות מתפספס פה לחלוטין. הרגשתי שהספר הוא כמו קערה של אורז לבן מבושל היטב. נחמד ללעוס, אפילו משביע, אבל לא משאיר יותר מדי טעם בפה. אולי קצת טעם של חלודה.

אגב, רבים אחרים כתבו על הנושא הזה, כמו השירים "Pink Houses" של ג'ון מלנקמפ ו-"Little Boxes" שיש לו מליון ביצועים. תקשיבו למילים של השירים, הן נהדרות.

קשה לי עם הוצאת מודן. נראה לי שהם כ"כ מתאמצים להוציא ספרים שנחשבים לטובים, שהם יקבלו כל דבר שאפשר לקרוא לו ספרות יפה. וחבל, כי בגלל כל היומרות האלה, גם הספרים "האיכותיים" שלהם הם לא מאוד טובים. אני מציע להם פשוט לחפש ספרים טובים, בלי קשר לתיוג שלהם, ואולי ייצא להם עוד להיט מוצלח כמו "נערה עם קעקוע" או להבדיל, "הבושם".

2.5 סוסוני ים, חצי סוסון על הרצון הטוב.

תודה לאלעד