לכל אדם יש שביל - אורניה יפה- ינאי (ספר עיון)

הוצאת מודן
286 דף
סדרת פסיכה
2000


עברתי תקופה בה  חוויתי ריקנות ותקיעות . לפני קרוב לארבע שנים עשיתי משהו שבעצם חלמתי עליו הרבה זמן. בעלי ואני החלטנו להשכיר את בית המרקחת שניהלנו במשך שנים רבות.
חופש! זמן! כמה רציתי את זה ! בהתחלה זה  היה מצוין, אך אחרי תקופה מסוימת מצאתי את עצמי בבית, לבד , הילדים כבר פרחו מהקן, ו....כלום! ריק!
חשבתי שמה שאני רוצה זה לפנות את כל כולי לכתיבה אך מה שעשיתי רוב היום זה ללחוץ על העכבר, לבהות בכל מיני אתרים (כולל הקומונה), לצאת ולהיכנס בלי להשאיר חותם, אפילו בבלוגים שלי.  פשוט התמכרות טוטלית וחסרת תוחלת. כמעט לא כתבתי,כמעט לא קראתי.  
ומה אני עושה כשאני מזהה מצב כזה של משבר? מחפשת מוצא, נקודת אור, שביל...
איפה אתם חושבים? בסטימצקי או בצומת.הולכת למצוא את הפתרון בספר.
כך מצאתי את  "לכל אדם יש שביל", של אורניה יפה –ינאי.
אז ככה:
הספר מבוסס כולו על תאורי מקרים שהיא טיפלה בהם בתור פסיכולוגית תעסוקתית.
אני לא באה מתחום הפסיכולוגיה אך למיטב הבנתי , היא דוגלת בפסיכולוגיה קלאסית, ולכן בכל המקרים , כולם!, היא מחפשת את שורש הבעיה בילדות , במשפחת המקור,בהורים.
הנטיות התעסוקתיות שלנו הן בעצם משהו שאנחנו יורשים, "גן", ואם היה לנו הורה שלא מימש את עצמו, שחש תסכול וחוסר סיפוק עקב חוסר המימוש, אנחנו נמצא את עצמנו תקועים כמוהו , כי נחוש ש"אין לנו אישור" להצליח. או שאחד ההורים כיוון את המטופל שלה לעשייה שהוא לא שלם איתה ודיכא את הנטיות שבעצם מקורן בנטיותיו של ההורה השני. משפחת המקור היא "שדה האימונים התעסוקתי" הראשון שאנחנו פועלים בו, ולמיקומנו במשפחה , עם האחים ועם ההורים, השפעה גדולה מאוד על השתלבותנו והנאתנו במקום העבודה.
לכן , היא מפנה כל מטופל לחקור את "העץ התעסוקתי של משפחתו" כדי לאתר היכן המלכוד.
בהתחלה קצת התאכזבתי,  כי חשבתי שאמצא בספר פתרונות בצורת תרגילים. מן סדנא כזאת  כמו של הפסיכולוגיה ההתנהגותית . היה לי קשה להזדהות עם כל מקרה ומקרה, ועוד יותר קשה , עם הקביעה שבכל המקרים הבעיה טמונה בנטיות ההורים, תקיעות ההורים וכו'. לא שחשבתי שזה לגמרי לא נכון, אלא שאני חושבת שיש גם דברים אחרים שמשפיעים. (אם כי כל הדברים כרוכים אחד בשני)
ובכל זאת , מצאתי עצמי חושבת הרבה על מה שהיא כותבת, ומגלה המון דברים על עצמי, על הוריי , אחיי ומשפחתי, על היחסים עם בעלי ועם ילדיי, על המקומות בהם עבדתי ועובדת היום, ויחסיי עם חבריי לעבודה, על הרצונות שלי ועל איתור התשוקה, שזה לפי הספר הדבר הכי חשוב ( עם זה אני מסכימה לגמרי). ובסופו של דבר,  במהלך הספר, התחלתי להרגיש שנאמרים בו דברים  נכונים. (למרות שנראה לי שלהבין את שורש הבעיה זה לא תמיד הפתרון ).  
פרק שמאוד עזר לי : "כבר אין מהישן ועדיין אין מהחדש"- מדוע כדאי לקחת "פסק זמן" של אי – עשייה?.
זה הוריד ממני את הלחץ הזה: הנה,  יש לי הזדמנות! אני חייבת מיד למצוא ולעשות את מה שאני רוצה לעשות!. לא, שום דבר לא בוער.
והספר, גם אם לא יסלול לי את שביל ההליכה שלי (שאצטרך כנראה לסלול בעצמי),  הוא מעניין, מעמיק וגם מהנה .

תודה לנורה

נורה כתבה את הספר פילומנה רוקדת עם האור


אשמח אם תגיבו