גבעת הסלעים - אילנה היילי (ספר)

גבעת הסלעים
סיפורים ושירים
The Rocky Hill
Stories & poems
Ilana Haley
מאת אילנה היילי
הוצאת פרדס
207 עמודים
תש"ע 2010

כריכה:
גבעת הסלעים (סיפורים ושירים), פותח בסיפור "לחשושים", שמספר חייל צעיר, כשהוא יושב על קברה של אמו, ושופך לפניה את נפשו על טרגדית חיי משפחתם, שטמונה זה שנים בנבכי נשמתו, ועל הבלבול והמהומה שפגעו בעיצוב דמותו ואינם מניחים לו להירגע.
החייל הצעיר, שאינו מסוגל לשאת את הלחץ הנפשי שמחלחל בתוכו כול חייו, בורח ממחנה הצבא ורץ ל"גבעת הסלעים", מקום קבורתה של אמו. הוא אומר לה: "ויום האזכרה המטורפת ההיא עדיין רודף אותי כשד מהגיהינום של דנטה, ואיך זה היה ,אז ,כשהייתי ילד קטן. אולי ,רק אולי, ירגע הכאב..." בסיפור "מחול מדבר", ליאת, ישראלית צעירה שחיה בארצות הברית, איננה יכולה להשלים עם מאורע שקרה לה בזמן שירותה הצבאי. היא מוכרחה לחזור לישראל ולנסות להשתקם מסיוט שהודחק, כפי שהיא אומרת לחברתה: "כמעט חצות, זמן לחלום עד הדבר המשוגע שהיה לי אז במדבר. אני הוזה, מביימת מחדש, חווה שוב ושוב כל רגע של היום ההוא. כאילו חי בגופי זיכרון שאיננו תלוי בי.."

"קראתי את ספרה של אילנה בעניין רב ובהנאה."
עמוס עוז

אילנה היילי שואבת את השראתה מילדותה בקיבוץ כבת למשפחת חלוצים. בעברה היתה רקדנית, מעצבת אופנה, מורה ליגוה ומורה לספרות עברית בארצות הברית. אילנה חיה כיום עם בעלה בארצות הברית. היא עברה את המלחמות בישראל וברוב סיפוריה היא מתיחסת למאמץ הרגשי של האנשים שעברו את המלחמות ואיבדו את יקיריהם, ומאמצם הכמעט בלתי אפשרי להשתקם. הקולות המדברים אלינו מהעמודים האלה עולים ממעמקיו של כאב עתיק ומוליכים את הקורא, מבין סיפוריה ובעיקר מבין שיריה הגדושי הגעגועים ומלאי ההבעה, למחשבה עמוקה יותר על ערכם של החיים וחשיבותם של רגשות. "גבעת הסלעים" (סיפורים ושירים) מכונן חוויה נפשית עמוקה.

עכשיו אני,
סקירה:

ספר אחד, המאגד בתוכו כל כך הרבה כאב ואהבה.
הגעגוע לאנשים, למקומות, לריחות , שאהבנו, תמיד משאיר בנו חותם. הוא צורב בבשר, חותם על ערגה , למה שהיה שלנו ואיננו עוד. היילי נתנה לו בספר הזה, מקום של כבוד. היא לא התעלמה, הכחישה, הדחיקה.

היא כתבה מילים, חרזה חרוזים, סיפרה סיפורים של געגוע. היא סיפרה על אהבות, אבדות ומלחמות שידעה הארץ הזאת ובעיקר על האנשים שחיו כאן ואני מודה, שקינאתי קצת ביכולת הזו שלה, להשיב לחיים, להשיב לחייה שלה, את כל אותם מראות וקולות מעוררי ערגה.

הספר הזה נוגע ללב, עד כאב, לא רק בגלל סיפוריה ושיריה של היילי, אלא גם בגלל הגעגוע שהוא עורר אצלי, למראות ולאנשים שהיו שלי ואינם עוד.

"הבאתי לך את הפרחים שכל כך אהבת ואני שומע אותך אומרת, מייקל'ה, פרחים צריכים להישאר במקום אליו הם שייכים, באדמה. ומילאת את הבית בעציצים, וכל פינה בבית פרחה, וחייכת אלי את חיוכך המקסים, ואמרת שאם אני באמת באמת רוצה, אני יכול לדבר אל השורשים, ולראות איך הם צומחים הצמחים ופורחים הפרחים, וכשאבא אמר, ריטה, אל תשגעי את הילד, התעלמת ממנו. אבל את רואה, זכרתי את מה שאמרת על הפרחים, וחפרתי אותם עם השורשים, כדי שאוכל לשתול אותם כאן, היכן שהאדמה רוויה ולחה, כמו אחרי הגשם שכל כך אהבת"
(גבעת הסלעים-ריטה, עמ' 9)

אילנה היילי בספרה "גבעת הסלעים", דיברה עם השורשים , הביטה כיצד צומחים הצמחים, פורחים הפרחים היא חפרה והביאה את זיכרונותיה, עם השורשים, עד אלינו ושתלה אותם כאן, בין דפי הספר הזה.  

עכשוויות מתמשכת

"גע עכשיו בגופי
שמתחדש עם עלות הבוקר
ושוקע עם רדת הערב
ונעכל בתוך הלילה.
הרי אין מקום אחר
מלבד כאן, בצפיפות,
באבק המתרפק על הקירות
אבק אהבתנו הכמעט שקוף
אך עדין רוטט למגעו של האור,
מציף אותנו געגועים
למקום ששיך
רק לך ולי."

(עמ' 182)



האהבה

"לעתים מתעלה אדם אל עצמו
ולמראה פרח עובר מבט של פליאה
טוב כנשיקה, בין שני אנשים,
אין מילים, רק מבט, אנחה, עין לחה,
הכאב נסוג מעט, נצב העצב לזמן מה במרחק,
ואת מקומו תופסת האהבה, שתמיד
מחכה לתורה, קצת מבוישת, קצת מדכאה,
מהססת אך לעולם איננה מותרת,
מחכה בסבלנות אינסופית, ראשונית,
לאותו רגע בו מפנה האדם
פינה קטנה בתוך הנשמה,
והיא ממהרת להתגנב לשם
ולו אך לדקה.


                    בסופו של דבר נשארים
                    רק הערגה והליטוף בין אדם לאדם
                    שמביאים עמם רחמים וסליחה."
                
                    (עמ' 207)                  



בעברית יפה ורהוטה, כותבת אילנה היילי את בדידותה וכמיהתה.
הערה אחת קטנה, שווה להשקיע עוד קצת בהגהה ולהימנע מהטעויות הקטנות והמעצבנות, שלא מורידות מערכו של הספר, אבל הן לא ממש נחוצות.

תודה לדורית

אשמח אם תגיבו