שבוי בפקודה! - אילן בכר ואורי אהרנפלד (ספר)

שבוי בפקודה!

מאת אילן בכר ואורי אהרנפלד

עריכה: דני דור,
 עיצוב עטיפה:יורם נאמן/יעל רשף,
 ספרית מעריב,
230 עמ'
ציור העטיפה והציורים בספר : ערן יעקבי
,

על הספר

".....ממשיכים לחקור אותי... רגליי היחפות כאילו מרגיזות את החוקרים והם נטפלים אליהן. אחד מהם לוקח פלאייר ומתקרב אלי. אני מבוהל. הוא רוכן לעבר כף הרגל ובבת אחת מושך ועוקר את ציפורן הרגל. אני צווח מכאבים. הוא מחייך ושוב רוכן לכף הרגל... שוב משיכה חדה וכאב מפלח לי את הנשמה. זעקות פורצות מגרוני. הוא הורג אותי לאט לאט. הכאב עצום, בלתי נסבל ולא נגמר. אני מתפתל מייסורי מכאוב. צורח. הנשימה נעתקת. כמעט נעצרת לחלוטין. מסך של חושך יורד על עיניי...."



החקירה,  הכאב

רק עתה, 37 שנים לאחר שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, מסוגל אורי אהרנפלד, צנחן שלחם באומץ בל יתואר במוצב 'המזח' בתעלת סואץ עד קבלת פקודת הכניעה, לחזור לאותם חודשים איומים שבהם שהה בכלא עבאסייה הידוע לשמצה בקהיר. שם הוא שהה, מבודד, מוכה, כואב ומושפל, ובצינוק שלידו ישב שבוי נוסף. ערן יעקובי, שריונר, שנפל אף הוא בשבי באותו מוצב. סיפורו של הצנחן, שמלווים בציוריו של השריונר, הם עדות לגיהינום השבי. כל שבי.

שבוי בפקודה הוא ספר מצמרר, שנקרא בנשימה אחת ומביא לראשונה, ממקור ראשון, תמונה מזעזעת על "חוויית" השבי בידי האויב, ועל הדילמות המלוות כל חייל שעומד או יעמוד בעתיד בפני מצב דומה. הספר נכתב בידי הסופר והעיתונאי אילן בכר, מחבר הספרים המוח וזה מה שאני זוכר,  גם הוא פצוע צה"ל קשה מהיתקלות עם מחבלים באותה תקופה.

אורי אהרנפלד נולד בירושלים בשנת 1953 והתגייס לנח"ל המוצנח. במלחמת יום הכיפורים לחם במוצב 'המזח' עד שנתקבלה פקודה ללכת לשבי על מנת להציל את חיי הלוחמים.  

הסקירה

להגיד את האמת, פחדתי לקרוא את הספר. הספר היה מונח לידי מספר ימים. כל הזמן הבטתי בו בחשש. רוצה ולא רוצה. חושקת ופוחדת.

ואז, הושטתי יד, לקחתי, התחלתי לקרוא, ולא הנחתי אותו עד שסיימתי אותו.

וכמו שאורי אמר בספר שהיה לו יותר קשה לשמוע שמענים את החברים שלו ולא אותו, כך גם כאן, היה קשה לקרוא את זה.

הטריגר לכתיבת הספר התרחש בגרמניה. אורי עושה הקבלות בין השואה של עם היהודי לבין השואה הפרטית שלו.

הכאב, הרעב,  הצמא, ההשפלה, היאוש והתקווה. השיחות על אלוהים (או על "איפה אלוהים"), על הסדיזם, על הרוע. ומעל לכל הבדידות. ה-לבד. "חשבתי שבתור אדם דתי, מאמין, בחיים לא ארגיש בדידות. אלוהים יהיה איתי בכל עת וצרה. זה ממש לא נכון. הייתי שם לבד ובודד. אולי היה שם אלוהים אבל מילא שלא ראיתי אותו, גם לא הרגשתי אותו" (עמוד 133)


"המכשירים",  טיפול "מיוחד" לטייסים וצנחנים.

מספר ימים לפני מלחמת יום כיפור, אורי, מנח"ל מוצנח, מתנדב לתגבר את מוצב "המזח". המלחמה תופסת אותו שם.

180 שעות, אורי וחבריו נלחמו בחירוף נפש. 42 חיילים (רבים מהם פצועים) מול אלפי חיילים מצריים. 180 שעות, עד שקיבלו פקודה להכנע.

נעשו מספר נסיונות להעביר תגבורת, וכל הנסיונות נכשלו.

"המא"ג הוא כוס הויסקי של הנידון למוות. אתה לוגם אותו והוא נוסך בך ביטחון כוזב" (עמוד 57)

בפעם הראשונה בתולדות המדינה, החיילים קיבלו פקודה להכנע. פקודה שרבים מלאו בלב חצוי. כמעט עמדו לסרב פקודה. הדבר היחיד שהצדיק את זה, זה מצב הפצועיים, שאם לא יקבלו טיפול, הם ימותו. "מה עדיף למות על הרגליים או לחיות על הברכיים?" (עמוד 84)

42 חיילים (5 הרוגים). החיילים הולכים לשבי. אורי עובר אירוע משפיל של הורדת דגל ישראל , הנפת דגל מצרים והצדעה לו.

מרגע שאנשי הצלב האדום עוזבים את השטח, מתחילה ההתעללות הפיזית והנפשית בחיילים.

אורי שורד על ידי התנתקות. הוא מתנתק מהסביבה. התאורים לא קלים. הוא מאמן את המוח שלו, לחשוב, להתנתק. הם יכולים לקחת הכל, אך לא את המחשבות.

"כשעורפים לך את הראש אתה לא מיילל על התסרוקת המעוצבת שאתה משאיר מאחוריך. כך גם בשבי. אתה אולי בוכה מכאב אבל מבין שזה מחיר הכניעה. אז אתה מוצא עצמך בוכה אבל לא מילל. ויש הבדל בין השניים" עמוד 105)

ועוד 2 ציטוטים. "מישהו אמר לי פעם, שאולי כדור הארץ שלנו הוא הגיהנום של כוכב אחר"(עמוד 171)

"מאז שהמציאו את הפניצילין, החומר הזה הוא המתחרה הגדול ביותר של אלוהים על הצלת הנפשות" (עמוד 162).

את הספר מלווים הציורים הנהדרים של ערן יעקובי, ששהה עם אורי בכלא.

זה ספר שקראתי וכאבתי. כאב פיסי. רוב הקריאה על סף הדמעות.

 שדה תעופה בן גוריון,חוזרים הביתה.
תודה לאורי, אילן וערן.
ממליצה לקרוא, גם לאלו שאין להם קיבה מברזל.
אם הם עברו את זה, המעט שאנו יכולים לעשות, זה לקרוא את מה שנכתב וצוייר.
אשמח אם תגיבו

 * התמונות באדיבותו של ערן יעקובי.