שביל פירורי הלחם - קים סוניי (ספר)
|
שביל פירורי הלחם - קים סוניי (ספר)
שביל פירורי הלחם - קים סוניי (ספר). קים סוניי הייתה בת שלוש כשאמה הביאה אותה לשוק קוריאני הומה, הושיבה אותה על ספסל והורתה לה לא לזוז משם. כעבור שלושה ימים ולילות נוראים, שבמהלכם ישבה לבדה על הספסל וחיכתה לשווא לשובה של אמה, מצאו השוטרים את קים והביאו אותה לתחנת המשטרה. באגרופה הקפוץ היא עדיין החזיקה את הלחם שבו ציידה אותה אמה, וכעת כבר היה מפורר לגמרי.
KIM SUNEE
TRAIL OF CRUMBS
HUNGER, LOVE, AND THE SEARCH FOR HOME
הוצאת אריה ניר
2010
מאנגלית: נעה בן פורת
318 עמודים
מהכריכה
קים סוניי הייתה בת שלוש כשאמה הביאה אותה לשוק קוריאני הומה, הושיבה אותה על ספסל והורתה לה לא לזוז משם. כעבור שלושה ימים ולילות נוראים, שבמהלכם ישבה לבדה על הספסל וחיכתה לשווא לשובה של אמה, מצאו השוטרים את קים והביאו אותה לתחנת המשטרה. באגרופה הקפוץ היא עדיין החזיקה את הלחם שבו ציידה אותה אמה, וכעת כבר היה מפורר לגמרי.
בעשרים השנים שחלפו מאז השתנו חייה של קים ללא הכר. זוג אמריקני מניו אורלינס אימץ אותה יחד עם תינוקת קוריאנית נוספת. היכרות מקרית בסטוקהולם עם תעשיין צרפתי מפורסם ועשיר, הופכת לסיפור אהבה שנראה כלקוח מאגדה: חיים באחוזה רומנטית בפרובנס, חופשות ביעדים אקזוטיים וחוג חברים ומשפחה, המקבלים אותה בזרועות פתוחות.
אבל למרות אורח החיים הזוהר, קים אף פעם לא הרגישה בבית בשום מקום, חוץ מאשר במטבח. בספר שביל פירורי הלחם מבשלת קים את דרכה מבית ארעי אחד למשנהו ומגלה שטעמים מוכרים הם תרופת הנגד היעילה ביותר לחיי נדודים. בסופו של דבר, הבישול והאוכל הם שמעניקים לקים נחמה ותחושת שייכות.
שביל פירורי הלחם הוא ספר זיכרונות חושני, אינטימי ומרתק שייגע ללבו של כל מי שמתעניין באהבה, באוכל, במסעות ובחיפוש אחר זהות.
קים סוניי נבחרה על-ידי בארנס אנד נובל כתגלית הגדולה של שנת 2008 וספרה שביל פירורי הלחם כספר הביכורים המצטיין לשנה זו.
ועכשיו אני
קודם כל, הספר הוא טוב, אבל זה לא בדיוק מה שכתוב על הכריכה האחורי. כלומר – כל מה שכתוב שם זה נכון, אבל הדגש בספר זה לא הילדות של קים, כי אם היחסים שלה עם המאהב שלה, אוליבייה.
אבל בלי ספק, העובדה שהיא נזנחה בגיל 3, משפיע על קים כל ימי חייה. היא מרגישה לא שייכת לאף מקום.
כפי הכתוב. קים נזנחה בגיל 3 על ידי אמה. את אביה היא בכלל לא זוכרת. הזיכרון היחיד שלה זה – אחיה, סבתא שלה ואמא שלה שהולכת עם סל על הראש (כנראה).
קים מובאת לבית יתומים. זוג אמריקאי שבא לאמץ ילדה קטנה, מאמץ בסופו של דבר גם את קים. שתיהן מובאות לארצות הברית. למרות שקים גדלה בארצות הברית מגיל 3, אין היא מרגישה שייכת לשם. היא גם לא מרגישה שייכת להוריה המאמצים. כמעט ואין יחסים (כפי שהיא מספרת), לא עם אחותה המאומצת, ואת אחיה, שנולד להוריה המאמצים, היא מזכירה אותו רק פעם אחת.
אהבתה הגדולה של קים היו סבא וסבתא שלה. ביחוד סבא, שבישל כל הזמן, וקים עזרה לו.
בגיל 20, קים עוזבת את ביתה, ונוסעת לפריז ואחר כך לסטוקהולם. היא מתפרנסת מתרגומים ומשעורים באנגלית.
בגיל 23 היא מכירה פילנטרופ מיליונר בן 40. הם מתאהבים בטירוף. הוא פרוד + ילדה, עשיר מאד. הם עוברים לגור ביחד. אוליבייה נותן לקים הכל, אפילו יותר מידי. הוא שטלתן, לא נותן לקים לחשוב. חושב בשבילה, עושה בשבילה, מחליט בשבילה. חונק. כלוב של זהב.
הדרך היחידה שקים יכולה "להשתחרר" זה במטבח. והיא באמת מבשלת כל הזמן.
כל הספר מסופר דרך עיני "אוכל".
למשל – אם איש אופנה היה מגיע לבית קפה – הוא היה מספר מי לבש מה.
אם צייר היה מגיע – הוא היה כותב על הצבעים בבית הקפה.
קם מגיעה לבית קפה – היא מספרת מה בדיוק כל אחד אוכל, ממה זה מורכב ואיזה ריח יש לזה.
כך כל הספר. הכל דרך עינייים של ריח ואוכל.
אין זה סוד, שאני אוהבת אוכל איטלקי ולא את האוכל הצרפתי.
האוכל הצרפתי "מצועצע" לי מידי, ואוכל האיטלקי הוא בסיסי.
יש הרבה מתכונים ואוכל בספר, אבל משום מה אותי זה לא משך ולא גירה. מתכונים יותר "מידי".
הסיפור הוא ספור אמיתי.
רוב השמות הם אמיתיים.
בסיכום – אהבתי מה שקראתי.
מהעיתונות
כל מה שיש לנו להגיד על הספר החדש שביל פירורי הלחם נמצא על הכריכה (ובתוכו).
הנה מה שכתבו עליו אלה שכבר קראו:
"התעלומה של מוצאה הנחילה לקים סוניי הן את הקללה והן את הקסם של חיי הגלות. שביל פירורי הלחם הוא ספר זיכרונות אמיץ, מרגש וכתוב היטב. אני מחכה בקוצר רוח לחלק ב'." פרנסס מייס, מחברת תחת שמי טוסקנה
"סיפור אישי חושפני ומשכנע." ניו יורק טיימס
"הספר מלא באזכורים חלומיים ומפתים של בישול ומאכלים." שיקגו טריביון
"סיפור שלא תשכחו במהרה." סן פרנסיסקו כרוניקל
"סיפורה האישי וההתבוננות העצמית של המחברת מעבירים אותנו דרך מסע תלאות מפרך ומתמשך אבל תמיד טעים." פיפל
"חושני, רגיש וגדוש במתכונים מזילי ריר... קריאה נהדרת." סיאטל טיימס
"זו הפעם הראשונה שהסופרת קים סוניי עורכת חשבון נפש מרתק על חייה עד כה... כמו פרנסס מייס ב'תחת שמי טוסקנה', שביל פירורי הלחם מלא חיים, עשיר וממכר, הן בסיפוריה של קים סוניי והן במתכונים האקזוטיים שמסיימים חלק גדול של הפרקים." שיקגו סאן-טיימס
"קים סוּניֵי לוקחת אותנו למסע פיוטי בדרך המובילה מקוריאה הדרומית לניו אורלינס ומשם לדרום צרפת. לאורך הדרך פזורות דמויות בלתי נשכחות ואהבות שוברות לב, אבל האוכל היה ונשאר אבן היסוד שלה ואהבתה הגדולה. המאכלים המופיעים כמעט בכל עמוד מתוארים בצורה מעוררת תיאבון והמתכונים הכלולים בספר נפלאים. אין ספק שקים סוּניֵי היא מכוהנות ספרי האוכל הגדולות של דורה." ג'וליה ריד, כתבת ווג וניוזוויק
"שביל פירורי הלחם מזכיר לי עד כמה כל אחד מאיתנו הוא בעצם אסופי בתחפושת. קים סוניי מספרת לנו על צרפת דברים שאני לא הצלחתי לגלות גם אחרי עשרים וחמישה ביקורים בפריז, אבל בעיקר היא מספרת על החרדות וההנאות של אותו תמנון בעל אין-ספור זרועות, האהבה. ספר נפלא." ג'ים הריסון, מחבר רוחות של תשוקה
"ספר הזיכרונות הפיוטי של קים סוניי מזכיר שוקולד: מריר-מתוק, מהנה, ונגמר מהר מדי. עם סיום קריאתו של הספר היפה הזה רציתי לחזור בשביל פירורי הלחם של קים סוניי אל ההתחלה, ובדרך להתענג מחדש על כל פירור."
לאורה פרייזר, מחברת רומן איטלקי
פרק ראשון + מתכון
כוכב הים
בנובמבר 1973 שיחק לי מזלי בפעם הראשונה. הייתי אז ילדה כחושה בת שלוש וישבתי על ספסל בשוק דרום קוריאני, ממתינה שאמי תחזור ותיקח אותי הביתה. אמי השאירה לי קמצוץ אוכל שהתפורר לגמרי בשלושת הימים והלילות של ההמתנה – שעות ארוכות של חשיכה אינסופית, גדושה צללים ענקיים וחוסר תוחלת.
כשהשוטרים המקומיים הביאו אותי לבסוף לתחנה, נופפתי לעומתם באגרופיי. בשעה שהם הכינו את מסמכי הנטישה, זחלתי אני על הקרקע לאסוף את הפירורים, טוענת בעקשנות, היא אמרה לי לא לזוז מהמקום. היא הבטיחה לחזור לקחת אותי.
מובן שאני לא זוכרת את כל זה. למשל, את הסיפור על השוטרים – אנשי חסדי הערטילאיים בימיי הראשונים כיתומה – סיפרו לי אנשים אחרים, והוא נשמע לי כמו אגדת ילדים רגילה. אבל עד היום אני לא מבינה איך הם יכלו להשאיר ילדה קטנה לבדה שלושה ימים ושלושה לילות. אני משערת שבתקופה ההיא רוב האנשים היו עסוקים בהישרדות. זה היה בתחילת שנות השבעים, בארץ שעדיין חיפשה מחדש את זהותה אחרי עשור של מלחמה ופילוג. היו הרבה ילדים כמוני, נטושים ואבודים, ורבים מהם אולי עדיין שואלים את עצמם, כמוני, מנין באו באמת.
הזיכרונות אולי מסולפים, אבל ישנם דברים שלא שוכחים אף פעם, תחושות אמיתיות כמו פחד ורעב, קרקור עמוק מהדהד בלב ובקיבה הריקה. אני עדיין רואה רחובות בצבע של עכברושים, מנסה להתרכז בתגרני השוק, בתנועותיהם החפוזות של טבחי הרחוב; אני כל הזמן מנסה לזהות פנים מוכרות. אני כמהה לחמימות, למעט כרוב כבוש חם, לקערה פשוטה של אורז.
אמי המאמצת משנה את הסיפור בכל פעם שאני שואלת אותה. איני חושבת שהיא עושה את זה בכוונה, אך במרוצת השנים היא חוזרת פעמים רבות על נסיבות האימוץ שלי ותמיד סיפורה לא עקבי ומלא סתירות. לפעמים היא טוענת שאף פעם לא הייתי בבית יתומים, אלא התגוררתי בביתם של איש צבא אמריקני ואשתו הקוריאנית. אבל ממסמכים מסוימים עולה שהייתי גם בבית היתומים "כוכב הים".
אני בטוחה שהייתי שם כי יש בידי תצלומים שבהם אני נראית לבושה בשמלה מנוקדת גדולה ממידותיי, ישובה על ספה מרופטת, דחוקה בין ילד אסיאני בן גילי לילדה קטנה צעירה ממני בהרבה. יש עוד תמונה שלי בחברת ילדים אחרים, שנראים חלולים כמוני. אנחנו מסודרים בשורות, כמו פירות שנועדו למכירה, מביטים לא אל המצלמה כי אם אל מאחוריה, כמצפים שיבוא מישהו, לא חשוב מי, ילחץ על עורנו כדי לבדוק אם הבשלנו דיינו ויישא אותנו הביתה.
בניירות המעטים שיש לי – מסמכים מהתקופה ההיא – כתוב, "דאפ דונג, אינצ'ון סיטי, הרפובליקה של קוריאה, העיר המיוחדת סאול," וכתובתה של אישה זקנה שהייתה "המפקחת הראשית של 'כוכב הים'". הרבה מעבר לזה לא ניתן לפענח.
סיוטי הלילה עוזרים לפעמים להבדיל בין אמת לבדיה. אחי הקוריאני, שזכור לי כצעיר ממני אך גבוה ממני, נצמד אליי כשאנחנו משקיפים על הרחובות הסואנים של כפרנו. יש לו עור חלק, חמים וזהוב, קורן כמו הירח בחודשי הקור. מתחתינו פוסעות נשים הלוך ושוב בהילוך ברווזי, נושאות כל היום סלי פירות על ראשיהן. אנו עומדים על המשמר לפי תור, מחפשים ביניהן את אמנו – אנחנו משוכנעים שאימא שלנו היא אחת מנשות הפירות. אבל החשיכה יורדת מהר, והבית נמלא בצללים לחים עוד בטרם עולה בידנו לנחש מי היא מבין כולן.
במכתב מ-1973 או 1974, כותבת אמי המאמצת למשפחתה בניו אורלינס, שהיא ואבי יצאו לחופשה מאוקינאווה והחליטו לאמץ תינוקת בת יומה, שננטשה על מפתן אחד הבתים. אבל, היא כותבת, יש גם ילדה אחרת שניגשת אלינו בכל יום ומתיישבת לנו על הברכיים. הילדה האחרת זו אני. אמי מוסיפה ומסבירה שמצאו אותי על ספסל בשוק, ושזרועותיי וכתפיי היו מכוסות כוויות של סיגריות. כשהשוטרים הביאו אותי לבסוף אל התחנה, אמרתי להם בהתרסה שאני בת שלוש, ששמי צ'ונג אה קים ושאני מחכה שאימא שלי תחזור. הרמתי אגרופים מצולקים, מרוחים בפיח ובעמילן, ונופפתי בהם לעומתם. "היא שוקלת רק עשרה קילוגרמים וחצי אבל אולי היא גדולה יותר, כי הם אומרים שהיא מדברת קוריאנית משונה אך רהוטה." הדבר המוזר ביותר, מסכמת אמי, הוא שלפי הדיווח של האחראים עליי אני אף פעם לא בוכה.
במקום כלשהו בעולם חי גבר ששקל אותי, מדד אותי, דגם את עצמותיי – מין שיטת תיארוך פחמן להערכת גילם של ילדים אבודים. אני מדמיינת אותו מופיע ב"כוכב הים" עם עט ונייר, מונה פעימות לב, מסמן עיגולים, בודק שיניים. אולי הוא גם מסכם את סימני הכוויות והחבורות על זרועותיי ועל צווארי ומחשב שלא חסרים לי יותר מדי קילוגרמים, לפני שהוא מחליט שאני מתאימה לאימוץ.
"נולדה בין ינואר ליוני," מודיע הדוקטור למי שעתידים בקרוב להיות הוריי. אולי היא בת מזל דגים?
הוא נותן לי תוקף רשמי וקובע את מקומי בין הכוכבים. תאריך הלידה שלי הוא פשרה, ההתחלות שלי הן צירוף אקראי של בין-לבין ושל חבר-את-הנקודות. מאז גיל שלוש המשוער, נעשיתי דג ואני שוחה כל הזמן נגד הזרם. אין כאן מקום לדמעות. במקום לבכות, אני שוחה בנשימה עצורה. למדתי לקצוב את האוויר החיוני כל-כך לנשימתי בשובי אל פני הים, כשכבר נעשה בטוח להיסחף עם הזרם לעבר קו החוף של גוף חמים ומגונן.
האוכל הקוריאני – בריא, כפרי ויפה לעין – הוא הגיבור הלא מוכתר של הבישול האסיאני. מגוון של ירקות מוחמצים, דחוסים וקבורים באדמה הוא הליווי המסורתי של כל ארוחה. מעולם לא התיימרתי להיות מומחית בהכנת ירקות מוחמצים כמו הטבחים הקוריאנים, אבל אני מכינה גרסה מהירה של קימצ'י כרוב בכל פעם שחסרה לי מעט חריפות קוריאנית. לפעמים אני מוסיפה לכרוב מלפפונים, זוקיני או נבטי שעועית, ולפעמים אני משתמשת בהם במקומו.
1 ראש קטן של כרוב סיני
½ כוס מלח ים
1 שורש (כ-
1 שן שום כתושה
4-3 כפות צ'ילי יבש טחון (או סיראצ'ה[1][1] או סַמבל אוּלק[2][2])
1 כף פלפל אדום חריף קצוץ דק
1 כף שמן שומשום או שמן אגוזים
1/3 כוס חומץ יין אורז
1 כף רוטב דגים או 2 דגיגי אנשובי מעוכים
1 כף סוכר או דבש
4 בצלים ירוקים, קצוצים דק
1 ראש קטן של עולש (אנדיב) מסולסל או רגיל, קרוע ביד או חתוך
מסירים את העלים החיצוניים של הכרוב, חותכים אותו לאורך, מסלקים את החלק התחתון של העלים וחותכים אותם לרצועות ברוחב של כ-
Article viewed 1273 times