לטבוע - ג'ונוט דיאז (ספר)

הוצאת מחברות לספרות
195 עמודים
במקור: Drown/ Junot Diaz

א זהרה: הסקירה הזו הולכת להיות מבולבלת.


מגב הספר:

עשרה סיפורים קצרים פרי עטו של ג´ונוט דיאס, המציירים את הקיום השולי העגמומי של אנשים צבעוניים בפרברים בדרך רבת-עוצמה, מחשמלת בכנותה.

הדמויות של דיאס לעולם אינן מתבוססות ברחמים עצמיים, גם כשהן מתמסרות לסיפורי אהבה עם מכורים אבודים לקראק, מתרועעות עם נערים שליחים המשחקים סנוקר, ואף שורדות מפגשי מין של גיל ההתבגרות המונעים על ידי פורנוגרפיה

ג'ונוט דיאס נולד ברפובליקה הדומיניקנית, גדל בניו ג'רזי וחי בניו יורק ובבוסטון. אוסף הסיפורים שלו "לטבוע" תואר כ"ספר ביכורים מהמם בכישרון שבו". על ספרו חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו הוא אמר: "מבחינתי זהו אמון בלתי רגיל, אמון אוטופי, בקריאה ובקוראים." ספר זה זיכה אותו בפרס פוליצר לשנת 2008 והציב אותו כאחד הקולות היחודיים בפרוזה של ימינו.

ואני:
הסיפורים כאן באים לתאר לנו תרבות אחרת. תרבות של רחוב. ועוד לא סתם רחוב- רחוב ברפובליקה הדומיניקנית. אבל מדובר בתרבות הכי מגעילה שיש. כל הדמויות שם הן בשוליים של השוליים של החברה. כל הדמויות הן "מסוממות" או "מחוקות", או לפחות עברו איזו שהיא טראומה נוראית בחיים שלהם. אבל לדעתי, למרות שהסופר בא מחיים כאלה בעצמו, האמינות שלו בעייתית. אני לא מאמין לו שככה אנשים ברחוב מדברים. מילים כמו: "אח" (יענו Homeboy), "גמור", "דפוק" ו"משוגע", מופיעות תדיר ולדעתי פוגמות באמינות של הסיפורים. אבל יש לומר, לא בטוח שזה העיקר בספר הזה. הוא איכשהו מצליח "לביית" את חיי הרחוב ולהפוך את הצרות שלהם לאוניברסליות. הייאוש שיש לאנשים בספר הוא לא ייאוש בלעדי לרחוב, אלא אותו ייאוש שיש לכל מי שחי בעולם פוסט-מודרני, בפרברים בעיקר. ודווקא את זה אהבתי. הרי זה מה שספר אמור לעשות בסופו של דבר, לחבר אותך למקום ותקופה אחרים לפעמים, אבל לתת להעביר לך את התחושות שהם עוברים כאילו מדברים על חייך שלך. והייאוש הזה חדר אליי. אני חושב שיש בייאוש הזה משהו דיקנסי, וזה מוצא חן בעיניי. ועוד שם שעלה בראשי הוא ריימונד קארבר, שהסיפורים הקצרים שלו בטוח השפיעו על דיאס בכתיבתו.  הכתיבה של דיאס מצוינת. יש לו מקצב נפלא, משהו שחסר להרבה סופרים. לפעמים ממש הרגשתי את השירה בכתיבה שלו. ביד מתוחכמת, חדה וממש מוזיקלית, הוא כותב בצורה מעוררת קנאה לדעתי. אני חושב שמי שיכול לקרוא את הספר באנגלית- עדיף לו.

עוד משהו שצריך לציין- כמו אצל אתגר קרת למשל, יש פער די גדול בין חלק מהסיפורים. חלקם ממש טובים, אפילו מצוינים, וחלקם חלשים ואף מיותרים בעיניי. הסיפורים שהכי מצאו חן בעיניי: "אאורורה", ו"איך לצאת עם בחורה חומה, בחורה שחורה, בחורה לבנה או חצי-חצי".

מעבר לזה, 2 הערות נוספות:

א. יש המון הערות של המתרגם, שכמה שהן הכרחיות, זה פוגם בחוויית הקריאה. אולי היה עדיף לסמן את המילים הלא-מובנות במספרים ולרכז את כולן בסוף כל סיפור.

ב. הרגשתי שהתרגום לא מוצלח מאוד- למרות שאני לא באמת יודע כי אין לי את המקור להשוות אליו. למשל, מי אומר "פגז" בימינו? והיו עוד לא מעט דוגמאות שאני כבר לא זוכר.

סה"כ הספר הותיר אותי מבולבל, ולכן לקח לי כ"כ הרבה זמן לכתוב עליו סקירה (סיימתי לקרוא אותו לפני כמעט שבועיים). התחברתי להרבה מהדמויות ומהתחושות בספר. לעיתים אפילו התרגשתי מהן. ואני חושב שהכתיבה שלו נפלאה. (כ"כ נפלאה שהספר הבא שלי הוא "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", הרומן הראשון שלו שתורגם לעברית). אבל היו לא מעט דברים שהפריעו לי, בעיקר באמינות של שפת הרחוב ובתרגום לעברית. לכן המלצתי מסויגת, ומוסיף שמי שיכול לקרוא אותו באנגלית- עדיף. לשיקולכם.

תודה לאלעד