על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה - הרוקי מורקמי (ספר)

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה/הארוקי מורקמי
185 עמודים
מיפנית: עינת קופר
הוצאת כתר
עיצוב עטיפה: סוזאן דין

"לא התחלתי לרוץ בדרכים כי נתבקשתי על ידי מישהו: "האם אתה מוכן להיות אצן?", בדיוק כמו שלא התחלתי לכתוב ספרים מפני שמישהו ביקש ממני להיות סופר. יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ." (הכריכה האחורית)

קצת כתיבה, קצת ריצה, קצת יפן וקצת ארה"ב. זה התמהיל של הספר המיוחד והקצר הזה שמגיש לנו מורקמי המהווה אוסף מחשבות וחוויות שהצטברו לאורך השנים.
זה לא אחד מהספרים הרגילים של מורקמי הכוללים דמויות הזויות ומוזרות פרי דימיונו הפורה, אלא ספר שונה, אוטוביוגרפי ואישי.
מורקמי, בספר הזה מציג לנו הקוראים עוד פן באישיותו, לא רק סופר נפלא כמו שכבר למדנו להכיר בספריו הקודמים אלא גם אצן למרחקים ארוכים שלו היסטוריה ארוכה של מרתונים (ואף אולטרא מרתון של 100 ק"מ וטריאתלונים פה ושם לאורך השנים).

"כתיבת רומנים דומה לריצת מרתון שלם " (16)

מורקמי החל לרוץ בגיל 33 לאחר שהחליט לנטוש את עבודתו במסעדה שפתח ולהפוך לסופר. לאורך הספר משווה מורקמי ללא הרף את הריצה לכתיבה ומצביע על הקשר בינהם " את רוב הדברים שאני יודע על כתיבה למדתי מן הריצה על הכביש מידי בוקר" (87).  גם הריצה גם הכתיבה הן אהבותיו של מורקמי, אך הכתיבה מהווה עבודה ואילו הריצה מהווה תחביב וכשם שיש בינהן חיבור, יש בינהן גם הפרדה. כמו שכותב מורקמי בסוף הספר, שמו של הספר מבוסס על  הספר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" לריימונד קארבר שאותו תירגם מורקמי ליפנית.

"כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך רִיק. אם לומר זאת במהופך, אולי עלי לומר שאני רץ כדי להשיג רִיק. "(23)

אני לא סופרת אבל אני רצה חובבת.
כרצה חובבת שאמנם המילה מרתון מהווה בשבילה חלום רחוק, אך למרות זאת רואה לאחרונה את הריצה כחלק בלתי נפרד מחייה, הספר דיבר אל ליבי. בקטעים רבים יכולתי למצוא את עצמי בין השורות ולהזדהות עם מחשבותיו ותחושותיו של מורקמי, מחשבות ותחושות שאני מאמינה מלוות רבים מהרצים למרחקים. החל מהדילמה בה כמעט כל אחד נתקל - האם לצאת לריצה כשאין כוח? מה עושים כשהיום לא מתחשק לי לרוץ? ממשיך בהגדרת הריצה כבעלת משמעות רבה לבריאות הנפש- כ"זמן השתיקה הפרטי שלי" וכלה בחששות עקב כאב ברכיים שצץ לפתע פתאום ברגע הכי לא מתאים, לפני תחרות משמעותית שמחכים לה זמן רב.

"בלי קשר לכלום, זה פשוט לא מפריע לי, כך או אחרת, אם אני מפסיד למישהו או מנצח אותו. אותי מעניין אם הצלחתי לעמוד באמות המידה שקבעתי לעצמי- לשם אני מכוון " (15)

אני לא יודעת אם מורקמי כיוון את הספר הזה לחובבי ספריו המושבעים, לחובבי ריצה או לסתם אנשים מהיישוב שמסתכלים בסקרנות על המשוגעים שרצים לפניהם ברחוב ולא מבינים מה הוביל אותם לצאת החוצה בין הטיפות או באחד מימי אוגוסט המהבילים.
אבל הוא הצליח לכוון אלי, חובבת מורקמי וחובבת ריצה.
ספר קצר, מהנה ומעורר מחשבה גם בקריאה שניה (הפעם הראשונה שלי היתה לפניי חודשים רבים וטובים כשהשגתי לעצמי את הגרסה האנגלית של הספר).

נהניתי מאוד, מאמינה שחובבי ריצה ימצאו בספר עניין.