אנשי הנייר - סלוודור פלסנסיה (ספר)

אנשי הנייר
מאת סלוודור פלסנסיה
הוצאת כנרת זמורה-ביתן
2010
The People of Paper - Salvador Plascencia
תרגום מאנגלית: עילי סופר,
231 עמודים.

גילוי נאות: יש לי חולשה לספרים עם גימיקים.


"אחרי שאשתו של פדריקו דה לה פֶה נוטשת אותו ואת בתם הקטנה, עוזבים הוא ובתו את מקסיקו ונוסעים ללוס אנג'לס.
שם, בעזרת כנופיית רחוב מקומית ונבואותיו של נוסטרדמוס תינוק, הם נאבקים למצוא תרופה לעצבות. אישה עשויה מנייר וריטה הייוורת' הן שתיים מהדמויות שגורלן שזור בסיפור זה על מלחמה ואהבה אבודה. אנשי הנייר הוא סיפור הגירה של אב ובתו, שרטוט דמיוני של המיתולוגיה של דרום קליפורניה ובחינה של גבולות הספרות. מקצתו זיכרון, מקצתו שקרים, וליבתו - הפצעים שאהבות ראשונות וחפצים חדים גורמים."

אוקיי, אני חייב להודות שהכתוב בגב הספר לא משך אותי כהוא זה, ולא גרם לי לרצות לקרוא את הספר כלל וכלל. מה שדווקא כן עורר בי רצון לקרוא את הספר, הוא רפרוף קצר בעמודיו- אשר גילה לי שהוא מלא ב"שטיקים" גרפיים קטנים. איורים קטנים, מבנה פיסוק מטורף לחלוטין, ערימות לא ברורות של ספרוֹת, קוביות טקסט וגם חורים. כן, חורים אמיתיים בדף.

כמו ספרי ביכורים רבים, הספר הזה מתפוצץ מרוב יומרה והבטחות. כל האמצעים הגרפיים, ריבוי הדמויות המוזרות במקרה הטוב, וסוריאליסטיות במקרה המצוין, יגרמו לכל אחד להרים גבה. אבל במקרה הזה, אני חושב שפלסנסיה דאג לכיסוי. לפחות על הרוב.

כבר כשהתחלתי לקרוא את הספר, נזכרתי ב"יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" של דייב אגרס (ספר נפלא שהכי נכון לומר עליו הוא ששמו מדויק. אגב, גם הוא מציף את הקורא ביומרה שלו, כבר מהעמוד הראשון הראשון, איפה שכתוב את שם ושנת ההוצאה, שם הכניס אגרס כל מיני אנקדוטות משעשעות). גם לאורך הקריאה הוא חזר והזכיר לי אותו. הספר גם הזכיר לי את שני ספריו הראשונים של ספרן פויר (בעיקר את "קרוב להפליא ורועש להחריד"), את "כריש זכרון" במבנה הגרפי וגם את ספריו של אתגר קרת ברעיונות (בעיקר את "אניהו").

לגבי הגימיקים: כמו שהתוודתי בהתחלה, יש לי חולשה אליהם. אני חושב שלפעמים, האמצעים הגרפיים מוסיפים ומשרתים את הספר. ב"אנשי הנייר" ממש הרגשתי את הסופר, ואת האהבה שלו לדף ולנייר. בימים כאלה, שאנשים קוראים את הספרות שלהם בקינדלים ובאייפדים (שכבודם במקומם מונח), אני חושב שזה ראוי לציון.

קשה להתעלם מהחסרונות של הספר; דמויות שטוחות, חוסר סבלנות של הסופר ליצור תת-עלילות עמוקות באמת, סיטואציות ודמויות הזויות שנשענות על היותן הזויות ותו לא (מחלה שלעיתים סובל ממנה גם אדון קרת). ולגבי היומרה, היו רגעים שממש הרגשתי את המגלומניה של הסופר זועקת מבעד לדפים...

אבל הבעיה ברע, היא שהוא בולט במיוחד כשהוא מוקף בטוב. והו, כמה טוב יש לספר הזה להציע! רגעים של כתיבה גאונית, לצד הברקות לשון הומוריסטיות. דמויות נפלאות שלעיתים גורמות לך לרצות להתיישב באמצע הרחוב (שם קראתי את הספר) ופשוט לבכות, ולעיתים גורמות לך לתלוש שיער מרוב טירוף וצחוק. המצאות פנטסטיות מעוררות קנאה. ואת הכל מלווים, כאמור, האמצעים הגרפיים יוצאי הדופן. כל אלו הותירו אותי פעור פה.

במהלך הקריאה, היו כמה רגעים שאמרתי לעצמי: "יכול להיות שמה שאני קורא פה זה לא פחות מיצירה גאונית ופורצת דרך?", ולא תמיד ידעתי איך לענות על זה. אני עדיין לא יודע. מה שאני יודע, זה שספר שגורם לך לשאול את עצמך שאלה כזאת, הוא ספר ששווה לקרוא.

תודה לאלעד

ביקורות באתר לספרים של סלוודור פלסנסיה

הספר באתר ההוצאה

אשמח אם תגיבו