חופשת קיץ - יוסי ברגר (ספר)

יוסי ברגר - חופשת קיץ
הוצאת רימונים,

2010
200 עמ'

גילוי נאות אישי: יוסי ברגר הינו קרוב משפחה שלי. ניסיתי לקרוא את הספר מנקודת מבט אובייקטיבית, אך גיליתי שזה בלתי אפשרי. כשקרוב משפחה מספר אודות קורותיו במלחמה, אי אפשר להעביר ביקורת על דרך הכתיבה. (מלחמת הלבנון השנייה)

כשמבקשים מאדם לדבר על טראומה שהוא חווה והדחיק במשך שנים, הוא לא מתחיל ישר לדבר על העניין עצמו. הוא ידבר על הימים שלפני, על זכרונות, על חוויות אחרות. לאחר שהוא ירקוד סביב הנושא זמן מה, ויבנה לעצמו את הביטחון הדרוש להתמודדות עם טראומה, רק אז הוא יסכים להסתכל לאמת בפנים.

כך קורה גם בספר הזה.

בזמן מלחמת לבנון השנייה יוסי ברגר גויס כסמג"ד מילואים, והספר נפתח ביום בו החדשות הודיעו על חילופי אש עזים בצפון. ברגר קם בבוקר, יוצא לטיול עם הכלבה, מלווה את הילדים לחוגים. בדרך לפגישת עבודה הוא שומע את החדשות, ומתחילה ההמתנה לצו 8. כשהצו ממאן להגיע, יוסי לא מתרווח בבית בשקט. הוא מרים טלפון ליחידה, ומברר למה הגדוד שלו לא הוקפץ. זה לא שהוא מתגעגע למדים וללילות הלבנים, תחושת השליחות והחובה מפעפעת בו ולא נותנת לו מנוח.

מכאן הספר מתנהל בשני מישורים - האחד, ההקפצה למלחמה וההתארגנות לכניסה ללבנון, השני, זכרונות מהשירות בסדיר וממילואים קודמים. לאדם שחווה טראומה קשה לקפוץ ישר למים העמוקים, והחלק הזה של הספר מראה לנו שיוסי תחילה מגשש בשטח.

אחרי שהוא מרגיש מספיק בטוח להתעמת עם הנושא, הזכרונות משנים עברו נעלמים, והקורא חווה יחד עם יוסי את מהלכי המלחמה. ישנם מספר פרקים אינטנסיביים שמתארים את התנהלות הגדוד לפני הכניסה ללבנון ואחריה, ואז מגיע הפרק הנוגע ביותר בספר, לדעתי.

בתור אחת שלא שירתה בשירות קרבי, ורבים מחבריה הוקפצו גם הם למילואים במלחמה, מצאתי בפרק "בבית" משהו שיותר קל לי להזדהות איתו - לא תיאורי מסעות ולינה בשטח אויב, אלא נקודת המבט של מי שנשאר בבית. אישה שצריכה להתמודד עם שלושה ילדים קטנים, ניהול משק בית, ועבודה. איך זה מרגיש לשמוע בחדשות על פצועים ולחכות לטלפון מרגיע מהבעל שנמצא אי-שם בתוך מדינה זרה.

"תחילת אוגוסט. הילדים בחופש, הקייטנות הסתיימו, ואני לא יודעת מה לעשות אתם. לא רק שאני לא יודעת, אני לא יכולה. אין לי כוחות פיזיים ונפשיים. אבל מולם אני חזקה ולא משדרת דבר מלבד ביטחון ואופטימיות. מבלי למצמץ אני עונה על כל השאלות: למה אבא הלך למלחמה? מתי הוא יחזור? למה שאר האבות נמצאים בבית? קר לו? נכון שהוא יביא מתנות כמו בכל פעם שהוא הולך לצבא? רק מדבר אחד אני נזהרת: לא להבטיח הבטחות שאין ביכולתי לקיימן.
וכך, באחד הערבים, כשתמר מיישירה אליי את שתי עיניה החומות ומבקשת: "תבטיחי שאבא יחזור מהמלחמה," אני עונה: "יהיה בסדר." ותו לא." (עמ' 148-149)

בארבע השנים שחלפו מאז אותה מלחמה, יוסי לא דיבר על מה שקרה שם. אני מניחה שהספר הזה זה הדרך שלו לפרוק ולשחרר. על אף הביקורות שנמתחו על התנהלות צה"ל בזמן המלחמה, יוסי לא סוגר כאן חשבונות אישיים. הוא מתאר את קורותיו במלחמה, בלי ביקורת ובלי התייפייפות. הוא מדבר על ייסורי המצפון שתוקפים אותך כשאתה חוזר הביתה ומתחיל בסבב הלוויות הצבאיות והביקורים בבתי החולים. המחשבות על כך שאם היית פועל אחרת בהתלבטות שהדירה שינה מעינייך, אולי חייל אחד היה חוזר גם הוא שלם בגופו הביתה.

אבל בספר יש מעבר לתיאורי מלחמה. יש אחוות לוחמים. חיילים שמסכנים את עצמם כדי לעזור לאחרים. חיילים שנאבקים בבתי חולים על חייהם, כי חילצו פצועים אחרים. מפקדים שמסכנים את החיילים שלהם, כדי שחיילים אחרים, החשופים יותר לאש האוייב, יהיו בטוחים יותר. מפקדים שצריכים להמשיך להפגין סמכותיות, גם אחרי ש12 מחייליהם נהרגו. חיילים שנושאים ציוד כבד כדי להקל על חברים תשושים.

אני מודה ומתוודה, לא פעם הלכתי לאיבוד באמצע התיאורים הצבאיים. לא תמיד הצלחתי להבין בדיוק באיזה מסלול המחלקה הולכת ומה בדיוק קרה בהיתקלות מסויימת. אך למרות שהספר גדוש בתיאורים כאלה, בסוף מבינים שזה לא העיקר. בסופו של יום, מה שחשוב זה לא באיזה מסלול הלכת או באיזה בית ישנת, מה שחשוב זה המציאות בה אנו חיים.

באופן מצמרר, בזמן כתיבת שורות אלו, מתנוססות כותרות "אש בצפון" בכל אתרי החדשות. וזו המציאות בה אנו חיים. בגיל 18 אנחנו מתגייסים לצבא, ולא כולנו חוזרים. בשנים שלאחר מכן, חלקנו יצא למילואים, והסכנה חוזרת לרחף מעל ראשיהם.
ושוב, אין כאן מילת ביקורת מצד יוסי על המצב שבו המדינה נמצאת. ההיפך הוא הנכון. הוא אוהב את המדינה, ופעם אחרי פעם הוא יעמוד ויגן עליה. הוא לא מפנטז על חיים במדינה אחרת, שקטה יותר.
חודש אחרי סיום המלחמה, הוא טס לשוודיה:
"הם בטח מתים משעמום כאן, אני מנסה לשכנע את עצמי. אילו חיים יש להם, בלי מלחמות, לחץ, צעקות וקומבינות? אין ספק, חרא של חיים: מבית העץ שעל שפת הים שמוקף בעצים, נוסעים באופניים לעבודה, חוזרים הביתה בחמש, יוצאים לסיבוב ביאכטה ואחר-כך לפאב בערב.
בחיים לא הייתי מתחלף אתם. גם אם הם היו מתחננים." (עמ' 187)

כשיוסי חזר הביתה מהמלחמה, נשמנו לרווחה. לא ידענו שהמלחמה שלו עוד רחוקה מלהסתיים.
"שלושה חודשים מתום המלחמה מסתיימים גם התחקירים. האם נגמרה המלחמה? אישתי, שחשבה שקיבלה אותי בחזרה, נוכחת לדעת שעדיין לא. שיחות אינסופיות בטלפון על מה שהיה ועל מה שיהיה. ביקורי פצועים עד לשעות הקטנות של הלילה, והמשפחה ממשיכה לשלם את המחיר." (עמ' 181)

כולי תקווה שכתיבת הספר סגרה אצל יוסי ברגר פרק נוסף בהתמודדות עם החיים שאחרי המלחמה.

תודה לעתליה

הספר באתר ההוצאה

אשמח אם תגיבו