רומן עם מספרים - טוני ג'ורדן (ספר)

קודם כל, ולפני הכל, זה כייף גדול לקרוא ספר שמקיים את ההבטחה שבגב הספר. הספר הזה נמנה על כאלו.

הספר מספר את סיפורה של גרייס, בחורה צעירה שסופרת הכל. הכל זה אומר כל דבר שעובר עליה במשך היום: בין אם זה לספור את המדרגות, או את הצעדים בבית, או את הפריטים בארון ואפילו את הקמטים אצל אנשים, והמעט שפירטתי הוא על הקצה של מה שעולה על הדעת שאפשר לספור. תוך כדי התקדמות בסיפור, זה נעשה מצחיק והזוי ביותר מה היא סופרת.

ההקדמה לרומן [החלק הראשון בספר] היא בדיוק במינון הנכון. ושניה לפני שהקורא מתעייף, ההבטחה מתקיימת. הרומן מצליח להצחיק פה ושם. וכאן בחלק הזה מתחיל רומן של גרייס עם בחור צעיר, שיימוס, שמבקש לדעת מדוע היא כל הזמן מזיזה את אצבעות הידיים. גרייס מרגישה מספיק בטוחה לשתף את שיימוס בכך שהספירה הזו היא בעיה, ומסכימה ללכת לטיפול, מה שלא הצליחה משפחתה לגרום. מסתבר שההפרעה הזו נולדה כתוצאה ממקרה שהתרחש בילדותה והוא זה שהחמיר את מצבה לכדי ספירה כפייתית של כל פרט ופרט. לדעתה של גרייס, הספירה גורמת לעולם להיות מסודר ומאורגן.

גרייס הולכת לטיפול ובאין לה קבוצה שתוכל להשתבץ בה, כי אין הרבה עם הפרעה כפייתית כמו שלה, והיא משתלבת עם קבוצת מטופלים שחרדים מטפילים וחיידקים. הסופרת מתארת באופן מאוד ציני ומשונן את הסיפורים בקבוצה ועדיין תוך מתן כבוד לאדם.

באיזשהו שלב של הטיפול ~ בטיפול שעומד להצליח חלה רגרסיה וגרייס נוטשת את הטיפול וגם את שיימוס.גרייס חוזרת לגור עם אמה, עד ששוב חלה תפנית ונוצרת פגישה מחודשת עם שיימוס שמוכן לקבל אותה כפי שהיא.

עיקר הספר מדבר על המחלה של גרייס. הספירה. היא סופרת הכל. [אני צוחקת כשאני נזכרת]. אז למה בכל זאת לקרוא? כי הסופרת כותבת בצורה כל כל אמינה שלאורך כל הסיפור מתקבל רושם שמדובר במקרה אמיתי. מה שמתברר בסוף הוא כי הסופרת ערכה מחקר על מחלה זו והצליחה לחבר ספר נחמד. אותי עניין לקרוא מה יש לה לסופרת לומר בעניין, או מה בדיוק אפשר לכתוב על בחורה שסופרת הכל, והאמת היא שהיא הצליחה ליצור רומן מעניין. די נהניתי מקריאת הספר. הוא כתוב וערוך טוב, ומספר לפרטי פרטים מה מתרחש במוחו של אדם הסובל מבעיה כזו.