דפוק וזרוק בפריז ובלונדון - ג'ורג' אורוול (ספר)

הוצאת כנרת

דפוק וזרוק בפריז ובלונדון

מאת ג 'ורג' אורוול

מאנגלית: סמדר מילוא

2010
239 עמוד

עיתונאי זוטר חסר פרוטה חי חיים של נווד, ראשית כל בפריז ובתקופה מאוחרת יותר בחייו בלונדון. הוא עובד בתפקיד של שוטף כלים בבית מלון ובמסעדה, משתכר בקושי, לעתים מובטל, יושן בחדרים עלובים השורצים בפשפשים. כל יום הוא במרוץ אחרי הכסף האוזל. ימים רבים כל תזונתו היא לחם ומרגרינה וקצת טבק, בעיקר בזמנים שהיה מחוסר עבודה.

וכשהוא עוזב את העבודה בבית מלון לטובת מסעדה הוא עובד שעות רבות מאוד בשטיפת כלים כ-15 שעות, בסיום המשמרת כל מה שנותר לו זה ללכת לביסטרו קצת להשתכר ולישון. כל עוד הוא עובד לפחות יש בידו לשכור חדר עלוב באופן קבוע בתשלום חודשי, אך הצרה מתחילה כאשר הוא מחוסר עבודה ואז הוא נדרש לשלם כל יום ולהאבק כל יום על קורת גג ולינה. לעתים כשהרעב היה מכריע אותו, הלך העיתונאי ומכר את בגדיו הטובים לחנות יד שנייה או למשכונאי עבור פרוטות על מנת שיהיה לו עוד קצת  דבר מה לאכול.

אורוול הסופר מתאר את המלון המפואר שעבד בו, ההתרפסות בפני האורחים והחנפנות כשבמרחק קצר מאולם האוכל, המטבח שורץ בזוהמה אמיתית. בלונדון העיתונאי נע ונד בין "ספייק לספייק", בתי  עבודה לנזקקים וחסרי בית ואולמות שינה צפופים. באנגליה יש חוק שלנוודים חסרי בית יש אפשרויות לישון לילה אחד בלבד בחודש במקום מסוים ולכן הם נאלצים לנדוד ממקום למקום וממחוז למחוז. בבתי המחסה האלה נותנים להם ארוחה דלה של לחם ומרגרינה וכוס תה ותלוש מזון לקנות בסכום פעוט במסעדה בקרבת מקום למחרת בצהריים.  נועלים אותם ב"ספייק" עד למחרת בבוקר ונותנים להם סיר לילה, הם נאלצים לישון במיטות צמודות לאנשים אחרים כמעט בלי מרווח ולהריח ריחות לא נעימים, פעמים רבות הסדינים לא כובסו זמן רב  והם מסריחים או  שיש רק חלל לישון, אך ללא מיטה ולכן נאלצים לישון על הרצפה עם שמיכות דקות.

ישנם אנשים רבים באנגליה שחיים חיי נוודות ונודדים מבית מחסה אחד  למשנהו, מי שידו מספקת משלם סכום פעוט בעבור שינה ולינה גם ללא העזרה של "הרווחה". אנשים רבים יושנים גם תחת גשר התמזה בחוץ.  כל העת הם במירוץ להשגת כסף לארוחה הבאה הן בעבודות מזדמנות  והן בקיבוץ נדבות, או מהלוואות מחברים. נשים כמובן לא נמצאות בחייהם, אף אחת לא רוצה להתרועע עם דלפון, רק זונות באות בחשבון לנוודים אלו וגם הן בגדר מותרות, רק כשיש עודף כסף.  במצב כזה ישארו בבדידותם ולעולם לא תהיה להם משפחה משלהם.

יש היררכיה בקרב קבצני אנגליה, אנשים שנותנים שירות כלשהוא  בעבור הנדבות לעתים מצליחים בכל זאת לחיות בקושי, כך לדוגמא ציירי מדרכות.

דעתי על הספר: הספר גילה לי מהו עוני מנוול. הוא כתוב כמו מסמך עיתונאי  אנתרופולוגי על עלובי החיים, אך הוא לא סתם כתוב כעלילה על עוני מנוכר ומנוול, אלא אורוול שוטח גם את משנתו  כביקורת חברתית כך  הציטוט הבא מעמוד 136: " אין ספק שבתי המלון והמסעדות  חייבים להתקיים, אבל אין צורך לשעבד לשם כך מאות בני אדם. לא צורכי החיים הבסיסיים הם שיוצרים את העבודה בהם, אלא העמדת הפנים שאמורה לייצג מותרות. ההידור למעשה משמעו שהצוות עובד יותר והלקוחות משלמים יותר, איש אינו מרוויח כך חוץ מהבעלים, שבמהרה יקנה לעצמו וילה בדוביל. בעיקרו של דבר, בית מלון "מהודר", הוא מקום שמאה אנשים עובדים בו בפרך כדי שמאתיים יוכלו לשלם מחירים מופקעים תמורת דברים שבעצם אין להם צורך בהם. אילו קיצצו בתי המלון והמסעדות בהבלים ועשו את העבודה ביעילות ובפשטות, ייתכן ששוטפי הכלים  היו עובדים שש עד שמונה שעות ביום במקום עשר עד חמש עשרה". לדעתי הספר בהחלט מומלץ, כתוב בצורה מעניינת ומלמד, אני שמחה שקראתי את הספר.

תודה ליפעת

כתב היד של הספר נדחה על ידי כמה וכמה הוצאות ספרים, עד שהגיע לידי ויקטור גולאנץ, המו"ל הבולט בשמאל הרדיקלי באנגליה. גולאנץ הסכים לפרסמו בתנאי שיוצאו ממנו הגידופים וניבולי הפה, ששום מו"ל לא היה יכול להביאם לדפוס בעת ההיא בלי להסתכן במאסר. הספר ראה אור ב־1933 וזכה לביקורות מהללות.

אֵריק ארתור בלייר, שנודע בשם העט ג'ורג' אורוול, נולד בהודו ב־1903, ובהיותו בן שנה עקרה משפחתו לאנגליה. שירת במשטרה הבריטית האימפריאלית בבורמה ועבד כשוטף כלים, כמורה וכמוכר ספרים לפני שהצטרף לכוחות הצבא הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד. במלחמת העולם השנייה הפיק לבי־בי־סי תוכניות ששודרו להודו ולאחר מכן שימש כתב של "אובזרוור". בשנת 1945 התפרסמה האלגוריה הפוליטית שלו חוות החיות, וזו לצד הרומן העתידני שלו 1984 (1949) הם שהקנו לו את פרסומו העולמי. ג'ורג' אורוול מת משחפת ב־1950, והוא בן ארבעים ושבע בלבד.

ביקורות באתר לספרים של ג'ורג' אורוול

הספר באתר ההוצאה 

אשמח אם תגיבו