לאכול בחברת הסוסים

מירוצי הסוסים החלו במאה ה-12 באנגליה בעיר הקטנה ניו-מרקט, הנמצאת קרוב לקמברידג', עשרים דקות נסיעה ושעה מלונדון לכיוון צפון. האהבה והפופולריות למירוצים החלה בזכות שני מלכים. המלך ג'יימס שהיה חובב גדול של מירוצי סוסים והמלך צ'רלס. המלך צ'רלס היה הראשון שהעניק בשנת 1634 את הגביע הראשון לסוס ורוכבו.

כל מי שמתעניין במשפחת המלוכה האנגלית יודע שהמלכה אליזבת חובבת סוסים מושבעת והידע שלה בכל מה שקשור לסוסים הוא מדהים. יש לה סוסי מירוץ משלה והיא מפגינה נוכחות אישית גם בגלל חיבתה הגדולה למירוצים וגם בגלל שבבעלותה סוסים המשתתפים במרוצים. בכל חודש יוני מתקיים המירוץ המפורסם באסקוט והמלכה מגיעה לשם בכרכרת סוסים מטירתה בווינדזור היישר למגרשי אסקוט שהוא אירוע לאריסטוקרטים שבאים לראות ולהיראות והנשים היקרות חובשות כובעים גדולים, משונים ואפילו מצחיקים.  

 הסיפור שלי הוא על ניו-מרקט ולא על מירוצי סוסים ברחבי אנגליה מפני שאת ניו-מרקט אני מכירה בזכות חברים טובים שגרים שם. עיר של סוסים. אלפי סוסים גדלים בה, וכל התשתית היא בשביל ולמען הסוסים. כל יום מהבוקר הסוסים והמאמנים יוצאים למרחבים והמראה שובה לב. מירוצי הסוסים שמתקיימים שם מביאים אלפי מהמרים וסקרנים לא רק מאנגליה. מחירו של סוס מירוץ משובח מגיע למיליונים. אגא חאן הידוע גם כשייח קארים אל-חוסייני התעשר מגידול ואימון סוסים וזה היה מקור הכנסה אדיר. בשנת 1977 הוא שילם 1.3 מיליון פאונד עבור סוס מרוץ ובשנת 1978הוא קנה סוס במחיר של 4.7 מיליון פאונד! ענף שמגלגל מיליארדים.

הכלכלה בניו-מרקט פורחת ויש חנויות יפות, סופרמרקטים, מסעדות, פאבים ובתי-מלון. העיר מונה כ-15.000 תושבים ורבים מהם עובדים בחוות. אבל מה שקרה במהלך השנים הוא שערבים עשירים השתלטו על ניו-מרקט, רכשו את רוב האדמות, ברשותם רוב הסוסים שהם מגדלים, מאמנים ושולחים לתחרויות. הם בנו לעצמם ארמונות במקום, וכל מי שמבקר ורואה במו-עיניו מגלה שלעושר אין גבולות.

 כל שנה בקיץ כאשר אנחנו בקמברידג' אנחנו מבלים עם החברים שלנו כמה שיותר וכל פעם מגלים עוד משהו. הפעם גילינו את מסעדת המלון של "בדפורד לודג' " ששמה הוא אורנג'רי. הזמנו מקום לשעה 13.00 המלון ממוקם לא רחוק ממרכז העיר אבל היופי של המלון עצמו והסביבה הירוקה, הדשאים  והפרחים הצבעוניים עושים משהו. גם המסעדה שהיא לא גדולה מעוצבת יפה והכל נוח ונעים. אין מוסיקה. המלצרים והמלצריות לבושים ב"מדים". חולצה לבנה, עניבה ורודה, וסט אפור ומכנסיים שחורים והם מקצועיים וממלאים את תפקידם נאמנה. אני מקדימה את המאוחר. כל מה שאכלנו היה מצויין, אוכל אנגלי מסורתי. כן יש דבר כזה, והמחיר לאדם הוא כמאה שקלים בערכים שלנו ללא יין. הלירה האנגלית צנחה והיום פאונד שווה 5.8  שקלים.

היינו ארבעה ומה אכלנו? מנות ראשונות: שני סלטים של שרימפס טריים עם מיונז בייתי, כלומר שנעשה במקום על מצע של עלי חסה צעירים ופרוסות דקות דקות של מלפפונים. מנה אחת של סלומון סקוטי מעושן ואני הזמנתי את הטרין כשליד רוטב שטני מתקתק.

מנה עיקרית כולנו הזמנו את המנה המנצחת רוסט ביף מעולה מלווה ברוטב יין אדום סמיך. על יד: יורקשייר פודניג שזה מאפה מבצק, תפוחי אדמה אפויים והמלצרית עם העניבה הורודה הגיעה עם חזרת לבנה חריפה וחרדל על מגש ובכפית הניחה בצד הצלחת קצת מזה וקצת מזה. בנוסף, למרכז השולחן הגיעה פלטה של ירקות העונה. המנות האחרונות גם הן קיבלו מחיאות כפיים. שתי פלטות של מבחר גבינות אנגליות עם קרקריים פריכים ופירות העונה. שתי מנות של ארבעה סוגי  סורבה. שילמנו בשמחה השרות כלול. ובדרך חזרה מאות סוסים קיבלו את פנינו בצהלה. למטיילים באנגליה, כדאי גם כדאי להגיע לניו-מרקט ולהינות מכל מה שהיא מציעה.