לבד בברלין - הנס פאלאדה (ספר)

הוצאת פן
הוצאת ידיעות ספרים 

2010
671 עמוד
Jeder stribt fur allein - Hans Fallada
תרגום מגרמנית  יוסיפיה סימון

הספר נקרא באנגלית.

תורגם מגרמנית לאנגלית  על-ידי מיכאל הופמן. הספר פורסם לראשונה – בגרמנית – בשנת 1947. פרימו לוי מצוטט כמי שאמר שזהו הספר הגדול ביותר שאי פעם נכתב על ההתנגדות הגרמנית לנאצים.

באופן כללי אני מסתייגת מספרים על גרמנים במלחמת העולם השנייה. את רובם אני תופסת כניסיון או לאפולוגטיקה או להתרסה, מסוג "על מה אתם מתלוננים כל כך הרבה, גם אנחנו היינו מסכנים". ויש, כידוע, כל כך הרבה ספרים וכל כך מעט זמן – שעל הספרים האלה קל לי לוותר. שיניתי ממנהגי כשקראתי את גנבת הספרים ושיניתי ממנו כמעט בהיסח הדעת כשקראתי את "לבד בברלין". חבר לעבודה השאיל לי אותו אחרי שראיתי את הספר מונח על שולחנו. לפי הכריכה האחורית נראה היה שמדובר על סוג של תעלומה בלשית שמתרחשת בגרמניה הנאצית. נראה מעניין, אז לקחתי. וקראתי ביומיים. ולא, זו לא ממש תעלומה בלשית.

אחרי נפילת בנם החייל בשנת 1940 מחליטים בני הזוג אוטו ואנה קוונגל, בני מעמד הפועלים בברלין, לעשות מעשה נגד המשטר הנאצי. המחאה שלהם מתבטאת בכתיבת גלויות נגד המשטר והשארתן במקומות ציבוריים, מתוך תקוה שהגלויות יעוררו את הקוראים להתנגד אף הם לנאצים. ברור לבני הזוג שלמרות שזו מחאה פעוטה, הסיכון שבצידה רב מאד. סביב הציר הזה נע הספר כולו. המרדף המשטרתי. הסיכון. הטבעת המתהדקת. המערכת הפלילית. המערכת הנאצית. מערכת המשפט, שאפשר לקרוא לה ככה רק משום שאין מילה אחרת בשבילה, אבל אולי עדיף היה לקרוא לה מערכת עיוות הדין. הרוע והאכזריות שבחיי היום יום של כל כך הרבה אנשים – ועם זאת, אנשים שמוכנים לקחת סיכונים למען אחרים ולמען עתיד אחר. הספר רווי פרטים קשים המובאים בדרך מאד פרוזאית. הרבה ייאוש. מעט תקווה.

כל הדמויות בספר קשורות כך או אחרת למשפחת קוונגל. השכנים בבניין שלהם, החברה של הבן שנהרג, הדוורית שמחלקת דואר בבניין, בעלה של הדוורית, ועוד – המעגל אינו רחב מאד אבל הוא מזכיר את המעגלים שנוצרים כשזורקים אבן לבריכה - מתפשט עד שהוא נעלם. פלאדה מספר את סיפוריהם של כל האנשים האלו במהלך שנתיים או שלוש בברלין תחת השילטון הנאצי. כשהגעתי למחצית הספר היתה לי תחושה לא נוחה שלא יתכן שהוא מבוסס על המציאות. הדמויות והאירועים אכן היו אמינים במסגרת הסיפור, אבל לא האמנתי שיתכן שכך אכן היו האנשים בגרמניה הנאצית. ולמרות שמקריאת אחרית הדברים (המרתקת) של הספר אני מבינה שהוא מבוסס בהחלט על המציאות הגרמנית אותה עת (הספר נכתב כשנה וחצי לאחר המלחמה, פלאדה חי כל זמן המלחמה בגרמניה, וחלק מקווי העלילה בספר מבוססים על חייו האישיים), בדרך מסוימת גם אני צדקתי – כך לא היו האנשים בגרמניה הנאצית (בדגש על ה' הידיעה), אבל כך אכן היו אנשים – אנשים מסוימים – באותה גרמניה.

הספר מרתק. הסגנון קצת יבש ועם זאת פה ושם משתרבבת סוג של קריצה מרושעת. למרות שברור לכל אורך הדרך שטוב לא יכול לצאת מהסיפור הזה, יש אור בקצה המנהרה. 40 ואט בערך, לא יותר, אבל עם זאת – אור. זה ספר מטריד, סוחף, מעורר מחשבה - ואני ממליצה לקרוא אותו.

ספר משנת 1947 שמרגיש רלוונטי לחלוטין בשנת 2010.

תודה לקרן

ביקורות באתר לספרים של הנס פאלאדה

הספר באתר ההוצאה

לקריאת הפרק הראשון

אשמח אם תגיבו