ויטולד גומברוביץ': מחיר הגאונות הוא מנה של השכחה

ויטולד גומברוביץ': מחיר הגאונות הוא מנה של השכחה

מאת: אוריאל קון

לפני מספר חודשים ראה אור "כוסמוס", רומן נפלא מאת הסופר הפולני וויטולד גומברוביץ'. למרות חשיבותו של אירוע שכזה, הספר נכשל כישלון מוחלט וסופי, הן מבחינת המכירות והן בהתייחסויות להן הוא זכה. זאת בדומה לפרסום ספר קודם מאת גומברוביץ', "פורנוגרפיה", גם בתרגומו של מיכאל הנדלזלץ.

נוצרת התחושה כי גומברוביץ' ממשיך לשלם על גאונותו אחריי מותו. העיתונות מתייחסת עליו בקרירות ובעוינות, כאילו חריגותו וייחודיותו היו לפשע בלתי נסלח. ובארץ, התלהבותו הראשונית של מרטין בובר כלפי הסופר, והמחזות והסרטים שנעשו סביב גומברוביץ' ועבודתו בשנים האחרונות, לא הצליחו ליצור לו קהל קוראים קבוע ונאמן.

חייו של גומברוביץ', הרפתקאותיו ועלילותיו, מעניינות כמו ספריו ואף מלוות אותם בצורה בלתי נפרדת. חייו של הסופר היו מלאי תנודות. גומברוביץ' היה בעל נפש משוטטת, מהססת, ומחפשת את חוסר הבגרות הנצחית. בחלוף השנים, גומברוביץ' הפך את חייו היום יומיים שלו ליצירת אמנות, להמצאה ספרותית: בשרו של גומברוביץ' הפך לזירה של תשוקה, וכתיבתו נובעת דווקא מן התשוקה העוצמתית הזאת. על כן אין מבוא טוב יותר לספריו של גומברוביץ', מאשר הנסיון לספר קצת מתולדות חייו. זאת בתקווה ש"כוסמוס" וספריו האחרים של הסופר,  ימצאו סוף סוף את דרכם אל הקורא המקומי.

אחד

ויטולד גומברוביץ' מפליג מפולין לארגנטינה במקריות. הוא שומע מפי חבר, כי אנשי רוח מוזמנים להשיק ספינה טראנס-אטלנטית, ומצליח לקבל הזמנה. ממש ביום ההפלגה, נודע לו כי הוא זקוק לאישור יציאה מיוחד מן הצבא הפולני. הוא רץ אל הלשכה הצבאית ומגיע 5 דקות אחרי הסגירה. הפקיד אינו מסכים לפתוח לו והוא נסוג אחורה לכיוון הרחוב, תוך השלמה עם המציאות המרה: הוא לא יוכל לעזוב את המדינה.

ביציאה מן הלשכה, הוא רואה קבוצת כדורגלנים שגם היא הגיעה מאוחר אל הלשכה, לקבלת אישור היציאה זהה. הפעם, קבוצת הכדורגל, וגומברוביץ' יחד עמה, מקבלת את המסמך הדרוש ועמו כרטיס היציאה מפולין. מתברר כי גם אז, בשנות השלושים המאוחרות, ערכו של סופר המופת היה נחות בהשוואה לזה של שחקן הכדורגל. הסיפור הזה היה נרשם בביוגרפיות רק כאנקדוטה שולית, אילו לא הייתה בדיוק פורצת מלחמת העולם השנייה עם הגעתם לנמל בואנוס איירס, ואילו גומברוביץ' היה נשאר בארגנטינה מספר חודשים, או מספר שנים, ולא 24 שנים כמו שהוא עשה.

בשבועות הראשונים גר גומברוביץ' על הספינה בנמל. העיתונים המקומיים וכן כמה עיתונים פולנים רושמים בצניעות בכרוניקות היומיות שלהם, כי מחבר ה"פרדידורקה" (Ferdydurke) נמצא בבואנוס איירס. הוא משתתף בקבלות פנים ומכיר את האליטה הפולנית בארגנטינה. כעבור שבועיים הוא מתבקש ככל הנראה להפליג חזרה ללונדון כי מדינתו הנמצאת ב"סכנה לאומית", זקוקה לו. גומברוביץ' מחליט להשאר והוא מתאכסן באחד מאלפי הפנסיונים שמילאו אז את העיר.

תקופה זו של גומברוביץ' הפכה בארגנטינה לאגדית. "הנשמה מלאכותית" רומן מאת הסופר ריקרדו פיגלייה, מתאר כיצד כל חפציו של גומברוביץ' נגנבו, והוא נותר ללא בגדים חמים בחורף הקשה. זאת כאשר מתחת לידו הוא נושא עיתון הכולל כתבה שלו עצמו המתורגמת לספרדית, שפה שהוא לא מבין כלל. יש הנשבעים כי ראו את גומברוביץ' במראה עלוב, מתחנן לסוודר בפני בני מולדתו העשירים שלפתע שכחו מי האדם העומד מולם.  

מכל מקום, לא היה עבור גומברוביץ' דבר טוב יותר מן ההפלגה הזאת לארגנטינה. כאילו המלחמה פרצה על פי בקשתו. המסע לארגנטינה הייתה עבורו הדרך למימוש תורתו האקסיסטנציאלית. גומברוביץ' למעשה בורח מפולין, עוזב את העולם הישן, נוטש בכעס תיאטרלי המבטא את רתיעתו מן התרבות האירופאית אשר לטענתו קרסה. במובן הזה הוא ההפך מבורחס, ארגנטינאי המנסה להיות אירופי. גומברוביץ' מחפש בארגנטינה את היבשת הבתולה, את ה"בצק הגולמי שטרם תפח".

בביקורו של גומברוביץ' בביתה של סילבינה אוקמפו ובן זוגה הסופר אדולפו ביוי קסארס ("ההמצאה של מורל", עם עובד), שני הסופרים, ובורחס, אוכלים יחד ארוחת ערב. גומברוביץ' כותב בלעג כי בורחס שייך ל"אינטרנציונאל" של הרוח ושוכח את מקורו. הוא סבור שמארחיו מסתכלים עליו כאל אנרכיסט מפוקפק, אנרכיסט מיד שנייה.

גומברוביץ' מעדיף את האווירה האפלה של העיר. מעדיף "את המוזיקה של שופן המגיעה לאזניי ברחוב דרך איזה חלון גבוה, ולא השופן המקושט שמוגש בשלמות באולם הקונצרטים". גומברוביץ' מחפש בהליכות אינסופיות בנמל, בחלקיה הדרומיים של העיר בואנוס איירס, נערים צעירים, נשים יפות, כל דבר המבטא יופי בסיסי, כל אמצעי שדרכו הוא יוכל להשאר צעיר לנצח. שכן, חוסר הבגרות התמידי, חוסר  הרצינות לכאורה, הפרודיה העצמית והכישלון הרצוני, היו למוטיבים המרכזיים בפרוזה שלו, בחיים שלו.

עם השנים גומברוביץ' הופך את הכישלון שלו לדגל: השנים בהם הוא היה פקיד בנק, שנים של עוני קיצוני, שנים שבהם הוא היה מורה פרטי, מובטל, גורו אקצנטרי עם תדמית של דנדי פולני בן האצולה, משאירים את חותמם ברוחו. כך למשל, בין הכישלון והחברים החדשים, בין הסנוביזם הפולני המבויים והרתיעה מן הבורגנות החומרנית, נולד התרגום של ה"פרדידורקה" לספרדית, שהוא היקר לו מכולם: הוא נעשה על ידי קבוצת חברים מקומיים, היושבים מידי לילה סביב גומברוביץ' בקפה "רקס" ודנים בתרגום הספר, בין שיחות אינסופיות, שתייה מוגזמת ומשחקי שחמט. אולם גומברוביץ' מתאקלם בחברה הארגנטינאית בצורה משונה. הוא מרגיש בבית אם כי שומר על מרחק. גומברוביץ'  צף בחלל שבו אין לאום ברור, אין תכנית פעולה בהירה והרצון להצלחה מיטשטש ברצון יותר חזק להתפורר באוויר הצח בטריטוריה ספוגת התשוקה. אל מול השאלה החיונית: "הכתיבה או החיים?", גומברוביץ', בדומה לסופרים כגון ארתור רמבו, קופי, פול בואולס, וארנסט המינגווי, בוחר בחיים. אצל גומברוביץ' הכתיבה היא השתקפות רגעית מן העוצמה שהוא חווה בחיים. ולכן הרוב המכריע מיצירותיו נכתב בדרום אמריקה שהיא עבורו משכן של חיים. וברגע מסויים, גומברוביץ' הופך לסופר נשכח באירופה, נעלם מבואנוס איירס ונבלע בפרובינציות המרוחקות של ארגנטינה ואורוגוואי במשך תקופות ארוכות.

שתיים

"אם הגורל היה לפחות מעניש אותי בגלל חטאיי לא הייתי מתלונן... אך דורסים אותי דווקא בגלל תכונותיי הטובות!!" כותב גומברוביץ'. בפולין לעגו לו, השכיחו אותו עקב חדשנותו. האליטה הארגנטינאית התרחקה ממנו. בפריז מחקו אותו, ספריו נעלמו מן החנויות. בהסתכלות קלה בהיסטוריה של האמנות, נראה כי באופן כללי ה"גאון" נאלץ לעיתים קרובות לחיות בבדידות גדולה. החברה הורגת אותו, גורמת לו להתאבד. והגאון אף צריך לבקש סליחה על פוריותו. ועליו לחיות חיים עלובים בצל החברה ולשלם בבשרו על חריגותו. ובדרך כלל דווקא כאשר עוצמתו של האמן פגה, וכוחותיו מנוטרלים, והזמן השיג אותו, אז החברה מאמצת אותו. החברה מאמצת את הגאון בדיעבד. וזאת למרות שלחברה הנורמטיבית ישנה נוסטלגיה גדולה כלפי השוליים, כלפי דימוי השוליים שהיא מעולם לא חוותה.

אנחנו רוצים לאמץ את "צורתו" של הגאון, את תנועותיו, את בגדיו: מאמצים את הכובע המשונה החבוש באלכסון, את המכנסיים הקרועים, המשקפיים הגדולים בהגזמה. את החגורה העבה והחולצות בשכבות רבות. האופנה מוכרת את הרפרזנטציה הריקה של הגאון, כאילו דרך המימיקה יכול להשתקף משהו מן הרדיקאליות שלו.

האמנות המודרנית פוגשת עד עצם היום את התנגדותה של החברה, אשר מציבה בפניה מחסומים רבים, בדומה לתקופות קדומות יותר. מספיק להזכר את החברה האוסטרית בתחילת המאה ה-20 המקבלת את גוסטב מהלר כמנצח על יצירות של אחרים, אך פוסלת את יצירותיו הסימפוניות שלו עקב חדשנותן. מספיק להיזכר בפסנתרן הג'אז ססיל טיילור, שבבארים היו משלמים לו רק כדי שיפסיק לנגן. מספיק להיזכר כי בשנות החמישים, אמרו על גאון הג'אז ת'לוניוס מונק, כי הוא אינו יודע לנגן פסנתר, אינו יודע לקרוא תווים וכי יצירותיו נוצרות במקרה או בטעות. שכן, אחת הטענות המרכזיות כלפי האמן, המלחין והסופר המודרני היא שהוא אינו יודע לצייר, להלחין: הסופר המודרני אינו יודע לכתוב. כאן נזכור את ווירג'ינייה וולף מדברת  על "יוליסס" מאת ג'יימס ג'וייס, "נראה לי ספר חסר השכלה, חסר חינוך. יצירתו של סתם פועל אוטודידקט".

בהסתכחות על תולדות הספרות של שתי המאות האחרונות, נמצא כי החיכוך בין החברה לבין האמן הגאון, מילא את הנוף הספרותי באישפוזים, בתקריות אלימות, בשימוש בסמים, בהתאבדויות, באובדן שפיות, באניגמטיות, בחושך לכאורה. תולדות הספרות של המאה העשרים מלאה בדמויות בלתי מובנות עבורנו: מרוברט ולזר ועד יוזף רות, מאלחנדרה פיסארניק ועד ויטולד גומברוביץ', מאנה קבן ועד פול ורלן, מז'ראר דה נרוואל ועד אנטונין ארטו. סצנה ייצוגית מביא לנו דיוקנו של אדגר אלן פו (1849-1809): אדם מיוסר, בלתי מובן, אקצנטרי, מהפכן וגאון כגודל עליבותו. פו, אשר נזרק מהאוניברסיטה על סעיפי שתייה והימור. נזרק מהצבא בשל אי ציות לפקודה. סבל מהפרעת מלנכוליה קשה, אלכוהוליזם ושימוש יתר בסמים. ובשיא תהילתו והצלחתו המסחרית הוא כותב לאשתו "יש לי שני דולר, אני שולח לך אחד. מקווה שעוד נתראה בחיים". פו, אשר נקבר בארון בלי ידיות.

שלוש

בשנת 1963 מוזמן גומברוביץ' על ידי חברת "פורד" לביקור באירופה. שם מחכה לו, כמובן, התהילה המאוחרת, ההכרה בדיעבד. מחכים לו פרסים, מועמדות לפרס נובל. כולם רוצים את גומברוביץ'. ספרו "קוסמוס" אף הופך להצלחה. בצרפת מקבלים אותו כגיבור האוונט גארד: מקבלים אותו, עכשיו, כגאון.

לפני ההפלגה מנמל בואנוס איירס (אליו הוא לא יחזור), גומברוביץ' מעמיד את חבריו אחד ליד השני ואומר להם: "תישארו כך, תעמדו שנייה, אני מצלם אתכם בראשי". ומאותו רגע, מה שהיה חיים, תנועה, כתיבה, מתקבע במצב סטטי, בדומה לתמונה הדמיונית שגומברוביץ' מצלם בראשו. גומברוביץ' כמעט ולא יכתוב יותר. יצירתו כבר עשוייה, כמעט נעולה. באירופה, הוא קוטף כמה פירות, מתחתן, נותן הרצאות, נוכח במחוות, מביט על העולם הישן בחשדנות.

מי הוא – סביר להניח כי גומברוביץ' שאל את עצמו בשנים הללו – מי הוא בסופו של דבר המשוגע? האם הגאון? או מי שאוחז בשיניו, בפחד ובחוסר כישרון בשמרנות השורשית? אל מול השאלה האחרונה אין דבר טוב יותר מלפתוח את ספריו של ויטולד גומברוביץ' .