טרילוגיה לא -רצונית - מריו לבררו (ספר)
טרילוגיה לא -רצונית - מריו לבררו (ספר). מריו לבררו היה צלם, הומוריסט, מחבר תשבצים, עורך מגזינים, מיסטיקן, אקזיסטנציאליסט נוירוטי, אדם בודד, חובב מחשבים, מכור לפורנוגרפיה אינטרנטית, אינטלקטואל, היפוכונדר, בעל חוג נצחי לכתיבה יוצרת, בדיכאון כרוני, קורא פתולוגי, צרכן מושבע של רומנים בלשיים ועוד. אך מעל לכל, מריו לבררו היה הצלע השלישית ב-"משולש הזהב" של הספרות האורוגוואִית, לצד חואן קרלוס אוֹנֵטי ופליסברטו הרננדס.
אלדורדו
סדרה לספרות לטינו אמריקנית חדשה גאה להציג:
מריו לבררו (אורוגוואי)
"טרילוגיה לא -רצונית: העיר; המקום; פריז"
425 עמ'.
תרגום: אנה וולוביץ'
עריכה: ינון קחטן
עורך הסדרה: אוריאל קון
הסקירה
מריו לבררו לא תכנן לכתוב טרילוגיה ספרותית. הוא כתב מספר סיפורים לאורך השנים, ואז שם לב ששלושת הסיפורים שלפנינו מתחברים האחד לשני, או אולי בעצם, משלימים אחד השני.
המשותף לשלושת הסיפורים הללו, לדעתי, הוא הסוף המוחמץ שלהם. כל אחד ואחד מהם היה יכול להיות טוב הרבה יותר, אם הסוף היה מהודק יותר, קולע יותר, פוגע יותר. אבל זה לא המצב.
העיר - אדם יוצא מביתו, אליו רק עבר, בחיפוש אחר מכולת. שיטוטים בעיר מובילים לטרמפ שמרחיק אותו מרחק רב מהעיר. יחד עם האישה שנסעה איתו בטרמפ, הוא מחפש דרך לחזור. הם מגיעים יחד לעיר בה גרה האישה, עיר אפוקליפטית לחלוטין, נטושה ואפרורית. האישה נוטשת אותו, והוא נשאר לבדו, לא מבין מי נגד מי ואיך יוצאים מהעיר הזו.
המקום - הסיפור הטוב ביותר בטרילוגיה, לטעמי. הזכיר לי מאוד את הסגנון של אדגר אלן פו. בסיפור הזה לבררו משחק על פחדים אנושיים בסיסיים לחלוטין - מלכודת ללא מוצא, מבוך מבולגן בו אפשר להתקדם רק בדרך אחת. הגיבור עובר מחדר לחדר, מדי פעם נכנס לחדר מאוכלס באנשים שאת שפתם הוא לא מבין, כשאט אט הזוהמה משתלטת על הכל. לטעמי הסיפור מחולק לשני חלקים, כשהראשון טוב בהרבה מהשני. בחלק הראשון הגיבור מנסה להתמודד עם המבוך הבלתי אפשרי אליו נקלע, ובחלק השני הוא יוצא ממנו (בערך) בשביל לגלות שהכל חסר תקווה.
פריז - הסיפור המוזר ביותר לטעמי, או שאולי פשוט לא הצלחתי להבין אותו. הגיבור מגיע לפריז אחרי מסע ברכבת שאורך 300 מאות. נדמה לו שהוא היה בפריז קודם לכן, אך הוא מודע לעובדה שזכרונו מתעתע בו פעמים רבות. הוא נכנס למונית מלאה בקורי עכביש, וגופת הנהג זרוקה מאחורי ההגה. נהג אחר מוציא את הגופה ונוסע ברחבי העיר, עד שגם הוא מת. הגיבור מגיע לבית מחסה, פוגש אנשים מוזרים, מצמיח כנפיים, ולעולם לא ישן ולא אוכל. אני בטוחה שיש מסרים עמוקים שמסתתרים בין השורות, אך אני מודה שלא הצלחתי להבין אותם.
הסיפורים מלנכוליים ומדכדכים עד מאוד. הגיבור נודד בעולם חסר תקווה, חסר תשוקה, הוא אמנם חי, אך חייו אינם חיים.
ישנה הרגשה בספר כאילו הקורא נמצא בתוך החלומות של הסופר - דברים הזויים קורים בלי סוף, דברים זזים ומשתנים, שום דבר אינו ברור, אין דבר קבוע ובטוח.
הדבר הקשה ביותר לעשות הוא לנסות לספר על חלום שחלמנו, ולשוות לו מבנה הגיוני ויציב. אנחנו מתארים מקום שאנו מכירים, אבל משהו בו שונה. הוא לא נראה כמו המקום במציאות, אך אנחנו יודעים ששם אנחנו נמצאים. אנחנו פוגשים בחלום אנשים שלא דומים לעצמם, אך אנחנו מזהים אותם. כך בדיוק מרגישה הקריאה בספר - שום דבר לא מדוייק, שום דבר לא כמו שאנחנו מכירים. הליכה של מספר דקות מרחיקה את המספר קילומטרים רבים מהמקום ממנו הוא יצא. המציאות משתנה ללא הרף.
ההשוואה לחלומות מגיעה לשיאה ברומן "פריז", שם הגיבור לא ישן, אך הוא חולם בהקיץ, והחלום והמציאות מתערבבים ללא הרף. הוא מודע למה שקורה סביבו באותה בהירות בה הוא מודע לחלום, הוא מתנהל בשני מישורים במקביל, עד שהוא לא מצליח להפסיק את החלום (או לחלופין, לצלול בו לחלוטין ולנטוש את המציאות).
לסיכום, ספר מבולבל ומבלבל מאוד. 'העיר' ו'המקום' מדכדכים עד מאוד, 'פריז' הזוי מאין כמותו. נאמר שההשפעה העיקרית על לבררו הגיעה מקפקא, והוא הודה בפה מלא שהוא כתב את סיפוריו בעקבות קריאת 'הטירה' ו'המשפט'. מכיוון שטרם קראתי את קפקא, איני יכולה להגיד עד כמה ההשפעה מורגשת, ואם חובבי קפקא יהנו מהטרילוגיה יותר ממני.
תודה לעתליה
על הספר ועל הסופר
מריו לבררו היה צלם, הומוריסט, מחבר תשבצים, עורך מגזינים, מיסטיקן, אקזיסטנציאליסט נוירוטי, אדם בודד, חובב מחשבים, מכור לפורנוגרפיה אינטרנטית, אינטלקטואל, היפוכונדר, בעל חוג נצחי לכתיבה יוצרת, בדיכאון כרוני, קורא פתולוגי, צרכן מושבע של רומנים בלשיים ועוד. אך מעל לכל, מריו לבררו היה הצלע השלישית ב-"משולש הזהב" של הספרות האורוגוואִית, לצד חואן קרלוס אוֹנֵטי ופליסברטו הרננדס.
למרות שניתן לקרוא כל נובלה בצורה עצמאית לחלוטין ובכל סדר אפשרי, ישנם מוטיבים ההופכים את הטרילוגיה למכלול סוחף, בעל היגיון ותחושת שלמות. גיבורי הנובלות טרודים בחיפוש עצמי במרחב העירוני שאליו הם הושלכו. מה שנוצר במערכת היחסים בין הגיבורים - האדם והעיר - הוא מנגנון עלילתי קצבי ועתיר תפניות, העושה שימוש בפנטזיה, בעולם החלומות, בהומור ובפילוסופיה, כדי ליצור דרך מוצא או לפחות למצוא תקווה למוצא שכזה.
בנובלה העיר אדם מוצא את עצמו ביישוב משונה ביותר, שתושביו חיים לפי קודים התנהגותיים שונים מאלו המוכרים לנו. בהמקום המרחב לובש צורה של מבוך ארכיטקטוני אינסופי, והעלילה דומה לקומפוזיציה של אֵשֶר, למשחק היגיון מפותל או למשחק שח-מט, שבו המחבר הוא רב-אומן שלא חושף את צעדיו הבאים. בפריז העיר היא מקום סוריאליסטי, פריז אחרת, הניצבת בזמן אחר ושמוצפת בדמיונו הייחודי של לבררו.

מאמרו של אוריאל קון על האיש המרתק הזה , מריו לבררו
אשמח אם תגיבו
Article viewed 835 times


