מחשבות על דמוקרטיה יהודית (ספר עיון)

2010

הוצאת עם עובד

בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה

עורך ד"ר בני פורת

796 עמוד כולל מפתחות.

 הפרדת הדת מהמדינה היא מהמאפיינים החשובים ביותר של מרבית הדמוקרטיות המערביות. מקורו של הרעיון עם ראשית התקופה המודרנית. במקביל לעליית החילון והליברליזם, התפתחה הדעה שהמדינה צריכה להיות דמוקרטית ומבוססת על שלטון הרוב, תוך שמירה על עקרון השוויון האזרחי והגנה על זכויות האדם של כולם, בלי קשר להשקפתם הדתית. הדת, לפי התפיסה הזו, צריכה להישאר בספירה הפרטית, והמדינה לא צריכה לאמץ דת כלשהי כדת המדינה, או לאכוף ציוויים דתיים באמצעות מערכת החקיקה האזרחית. רעיון ההפרדה לא צמח מן הריק. הוא צמח על רקע מלחמות הדת העקובות מדם שהתנהלו באירופה במשך מאות שנים, וגבו את חייהם של מאות אלפי בני אדם, מבלי כמובן להביא לכל הכרעה שהיא בשאלות הדת והאמונה. על בסיס כל אלה התבססה ההשקפה הרואה בדת כאויבת הדמוקרטיה, או לפחות כאיום עליה.

בישראל רעיון ההפרדה מעולם לא אומץ. מאז היווסדה הגדירה המדינה את עצמה כיהודית, ומוסדות דתיים פועלים מכוח חוק המדינה. הרעיון ידוע כמובן בביטוי שמופיע בחלק מחוקי היסוד, לפיהם מדינת ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". בנוסף לשילובה של היהדות בהגדרת מאפייניה הבסיסיים של המדינה, האמונה הדתית והמפלגות הדתיות ממלאות תפקיד מכריע, גובר והולך, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. אינני יודע אם ישראל הפכה להיות דתית יותר, אך רעיונות דתיים מוצאים את ביטויים באופן גובר והולך- החל ממעמדם של הרבנות ובתי הדין הרבניים, עבור בחקיקה דתית המממנת בהיקף נרחב חינוך דתי וחרדי, ישיבות, בתי כנסת ומקוואות, וכלה בהשפעתם העמוקה של רעיונות דתיים על ההתיישבות ביהודה ושומרון ועל עמדותיה המדיניות של ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

על רקע המעורבות העמוקה של הדת היהודית במשטר הישראלי, עולה במלוא חריפותה השאלה האם מעורבות זו מתיישבת עם העקרונות הדמוקרטיים של המדינה. שאלה זו עומדת במרכזו של ספר עב-כרס זה, שהוא קובץ עשיר של מאמרים וקטעים מספרים, שנכתבו, רובם ככולם, על-ידי רבנים ידועים (כדוגמת הרב י"ד סולובייצ'יק, הרב שלמה גורן, הרב ח"ד הלוי, הרב אליעזר וולדינברג, הרב קוק, ורבים אחרים) וחוקרי מחשבת ישראל (אביעזר רביצקי, אליעזר שביד, ואחרים), והמנסה לתת מענה (או מענים) לשאלה מרכזית זו: האם היסודות הדתיים מאיימים על הדמוקרטיה הישראלית, או שמא ניתן למצוא, מתוך העולם הדתי והחשיבה הדתית, דרך ליישב את יסודות הדמוקרטיה עם מחוייבויות היסוד לדת ולהלכה?

רבים יאמרו שהתשובה היא שלילית. הדת מבוססת על אמונה באל, היא אינה מחויבת לשוויון כלפי מי שאינם מאמינים, לא כל שכן כלפי מי שאינם יהודים, היא אינה מחויבת לשוויון כלפי נשים, כלפי הומואים ולסביות, ובאופן כללי היא מבטאת מחויבות בראש ובראשונה להלכה היהודית ולפרשניה המוסמכים (דהיינו הרבנים), ולא לחוק האזרחי ולפרשניו המוסמכים (דהיינו בתי המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון). זהו גם בוודאי הרושם שיקבל מי שיעקוב אחר הפוליטיקה היומיומית בישראל, הרוויה בהתנגשויות בין דת למדינה, ובין הדתיים למוסדות האזרחיים.

מטרתו של הקובץ הזה היא להציג את האפשרות האחרת. במובן זה, זהו ספר בעל אג'נדה ברורה: להראות שעקרונות הדמוקרטיה אינם זרים בהכרח לעולם היהודי, וניתן למצוא במקורות היהודיים עקרונות וערכים שמאפשרים ותומכים בעקרונות ובערכים הדמוקרטיים. המטרה היא אם כן לבסס את העמדה שאין התנגשות הכרחית בין שתי השקפות העולם, וכי הפערים שנראים לעין אינם הכרחיים.

הקריאה בספר הותירה אותי בתחושה מעורבת. מצד אחד התרשמתי שאמנם יש במקורות היהודים מספיק עוגנים בהם ניתן לתמוך מחויבות לדמוקרטיה ולערכיה. אך השאלה הרי אינה שאלה תיאורטית- האם אפשר לפרש את היהדות באופן שעולה בקנה אחד עם העקרונות של הדמוקרטיה הליברלית. השאלה היא מעשית- האם אמנם כך קורה בפועל. והתשובה לשאלה זו, כך נראה, היא בשלילה. קולם של המתונים חלש, והוא הולך ודועך. רק לאחרונה הלך לעולמו מי שסימל את הניסיון לגשר בין היהדות לדמוקרטיה, הרב עמיטל. ואיננו רואים רבים אחרים הממשיכים את דרכו. השאלה הנשאלת היא אם כן מדוע הפרשנויות הליברליות של היהדות מפסידות בקרב על ליבם של המאמינים, ובמקומם עולות תפיסות קיצוניות? על שאלה זו הספר לא מציע תשובה.

תודה ליעקב

עוד על הספר מחשבות על דמוקרטיה יהודית