מי זה הטיפוס הזה? – לגלות את מריו לבררו

מי זה הטיפוס הזה? – לגלות את מריו לבררו

בעוד כשבוע תצא לאור בעברית הטרילוגיה הלא-רצונית מאת הסופר האורוגוואִי מריו לבררו; גורו ספרותי ויוצר חמקמק, כותב חדשני ומפתיע בנוף הספרות הלטינית העכשווית. הטרילוגיה מורכבת משלוש נובלות: העיר, המקום ופריז. היא תתפרסם בארץ בכרך אחד, בתוספת שלושה דיוקנאות על הסופר ועבודתו, דיוקנאות שנכתבו על ידי מבקרי הספרות החשובים באמריקה הלטינית. פרסום הספר הוא חגיגה ספרותית של ממש, בין היתר מכיוון שהקורא הישראלי יוכל לגלות את הסופר המיוחד הזה באותו הרגע ממש שבו הוא נחשף גם במקומות רבים אחרים ברחבי העולם ומתורגם לשפות רבות.

שלל התרגומים ואינספור ההוצאות המחודשות של ספריו של לבררו בעולם הוא פרי מאמציהם של סופרים ואנשי רוח חשובים - מרודולפו פוגוויל ועד אנריקה וילה מאטס, מדמיאן טברובסקי ועד אלביו גנדולפו, מקונסטנטינו ברטולו ועד סרחיו חייפץ – וגם תודות למאמציהם של סופרים מ"זן שמרני" יותר כגון אנטוניו מוניוס מולינה וחוליו לימסארס. כל אלה מנסים להחיות בכל מחיר את מורשתו הספרותית של לבררו ולהציבו במקום המגיע לו: בחזית הספרות  העכשווית.

למרות שניתן לקרוא כל נובלה בצורה עצמאית לחלוטין ובכל סדר אפשרי, ישנם מוטיבים ההופכים את הטרילוגיה למכלול סוחף, בעל היגיון ותחושת שלמות. גיבורי הנובלות טרודים בחיפוש עצמי במרחב העירוני שאליו הם הושלכו. מה שנוצר במערכת היחסים בין הגיבורים - האדם והעיר - הוא מנגנון עלילתי קצבי ועתיר תפניות, העושה שימוש בפנטזיה, בעולם החלומות, בהומור ובפילוסופיה, כדי ליצור דרך מוצא או לפחות למצוא תקווה למוצא שכזה.

בנובלה העיר אדם מוצא את עצמו ביישוב משונה ביותר, שתושביו חיים לפי קודים התנהגותיים שונים בתכלית מאלו המוכרים לנו. בהמקום המרחב לובש צורה של מבוך ארכיטקטוני אינסופי, והעלילה דומה לקומפוזיציה של אֵשֶר, למשחק היגיון מפותל או למשחק שח-מט, שבו המחבר הוא רב-אומן שלא חושף את צעדיו הבאים. בפריז העיר היא מקום סוריאליסטי, פריז אחרת, הניצבת בזמן אחר ושמוצפת בדמיונו הייחודי של לבררו.

בשלוש הנובלות המציאות מתהפכת ולובשת גוונים חדשים, אך אמינותה לא נפגעת. לבררו עצמו שאל: “האם אין פעמים שבהם זבוב הוא יצור פנטסטי באורח יוצא מגדר הרגיל? האם מעולם לא קלטת את הרגש של עץ? ואתה עצמך, אם אתה חווה לרגע את החוויה של שיכחת שמך שלך, של שיכחת התפקיד החברתי ומאפיינים זרים אחרים, האם אינך יצור מסתורי ביותר, פנטסטי?” המציאות, ככל הנראה, היא עניין של פרספקטיבה, והפריזמה של הסופר תורמת לנו דרך חלופית לקלוט אותה.

הא'-ב'

כדי להציג את מריו לבררו בפני הקורא הישראלי יש צורך להתחיל דווקא מהצלחתו כיום בקרב קהל קוראים רחב ונלהב המורכב מסופרים, מאנשי אקדמיה ומצעירים כאחד. הצלחה זו היא פרדוקסלית אם ניקח בחשבון שמריו לבררו היה עד לרגע מותו בשנת 2004 סופר נסתר, "סודי", שהיה מוכר אך ורק בקרב חוגים קטנים שקראו את יצירותיו בצמא רב, זאת בנוסף לרתיעתו של לבררו מן העולם החברתי של הספרות; מן הקוקטלים, מירידי הספרים ומכל פעולה "טפלה" וזרה לחיפושיו האישיים.

כיום "אפקט לבררו" הוא משמעותי ביותר במדינות כגון ארגנטינה ואורוגוואי באותה המידה כמו תופעה ספרותית אחרת, "תופעת בולניו", במדינות כמו ארה"ב וספרד. שני הסופרים הללו, רוברטו בולניו ומריו לבררו, משתפים מאפיינים דומים רבים. שניהם היו בשיאם מבחינה יצירתית כשהלכו לעולמם ארבע שנים לאחר חלוף האלף, בהפרש של חודש וחצי אחד מהשני, והפרוזה שלהם משקפת את המעבר הזה בנאמנות:  בתיעוד ה"אני" הקיומי אל מול העולם המשתנה, אל מול הטכנולוגיה, הזהות המעורפלת והעולם הגלובלי. הסופר הספרדי הנפלא אנריקה וילה מאטס טוען כי הרומן של בולניו 2666, והרומן המואר של מריו לבררו אינם הספרים האחרונים במאה ה-20, אלא הם ללא ספק הרומנים הגדולים הראשונים של המאה ה-21.

רצוי שהאדם העומד להיחשף לטרילוגיה הלא-רצונית – ספריו הראשונים של לבררו-  ידע מי הוא הסופר המשונה הזה שניצב מולו: לבררו היה צלם, הומוריסט, מחבר תשבצים, עורך מגזינים, מיסטיקן, אקזיסטנציאליסט נוירוטי, אדם בודד, חובב מחשבים, מכור לפורנוגרפיה אינטרנטית, אינטלקטואל, היפוכונדר, בעל חוג נצחי לכתיבה יוצרת, בדיכאון כרוני, קורא פתולוגי, צרכן מושבע של רומנים בלשיים ועוד. אך מעל לכל, מריו לבררו היה הצלע השלישית בקבוצה המכונה "משולש הזהב", או פשוט "המוזרים", של הספרות האורוגוואִית מן המחצית השנייה של המאה ה-20, לצד חואן קרלוס אוֹנֵטי ופליסברטו הרננדס.

נתונים: לבררו כתב יותר מ-25 ספרים וחי בחמש ערים שונות: מונטווידאו, קולוניה, פּיריאפוליס, רוסריו, בואנוס איירס ובורדו. הוא השתמש בשמות בדויים ויצר הטרונימים המזכירים לנו מיד את פרננדו פסואה.

פִספוס: רומניו הראשונים של לבררו קוטלגו באופן מוטעה בז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני, דבר שמנע מקוראים רבים להכירו.

הכתיבה: לבררו מפעיל בספריו דמיון מיוחד במינו והוא משתייך לז'אנר ה"ראליזם האינטרוספקטיבי". כתיבתו משלבת קלילות המזכירה ספרות "נואר" ((noir אמריקנית, ספרות מן הגותיקה האנגלית, קומיקס וספרות לטינו-אמריקנית מאזור "ריו דה לה פלטה" (עם סופרים כגון חואן קרלוס אוֹנֵטי, פליסברטו הרננדס, רוברטו ארְלְט וחורחה לואיס בורחס).

פרנץ קפקא היה לקטליזטור הגדול בפרוזה של לבררו. ניתן בקלות לקרוא את הפרוזה המוקדמת שלו כסולו המאלתר עם המוטיבים הקפקאיים הנצחיים – ההמתנה, הבדידות, החיפוש, האבסורד, המציאות העקומה, ההומור החמוץ והסוריאליזם הקל –  המתגלים עתה בפני הקורא באור חדש ומקורי לחלוטין.

בנוסף לכך, אי אפשר להימנע מלקרוא את לבררו בנימה מוזיקלית: מספיק להזכיר לקורא הפוטנציאלי כי הרומנים המרכיבים את הטרילוגיה הלא-רצונית נכתבו תוך האזנה רפטיטיבית ל- "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" של הביטלס וכן - לפי מרקוס וואסם, כותב המבוא לטרילוגיה – בעיצומה של ההשפעה שתנועת "טרופיקליה" (Tropicalia)  הברזילאית, הביאה בסוף שנות השישים לאמנויות השונות באמריקה הלטינית. "טרופיקליה" הייתה התנועה שבחיקה צמחו אמנים בלתי נשכחים כגון קאיטנו ולוסו, ז'ילברטו ז'יל, מרייה בטהניה, גל קוסטה ונארה לאאו.

עסקי משפחה

מעטות הן הפעמים שעבודתם של העורך הספרותי או של ה"סקאוטר" (שתפקידו לאתר יצירות איכותיות הראויות לתרגום לשפה אחרת) חורגת מן המגע היבש והכמעט ביורוקרטי עם סוכנויות, הוצאות לאור וסופרים, ובחישובי התגמולים בסחר הספרותי. ישנן פעמים בודדות שבהן זוכים לרגע של חסד ואף הופכים לבלשים ולרודפי הרפתקאות. המקרה של לבררו העניק לי את אחד הרגעים הללו. יש להבין כי מדובר בסופר אשר תיעב סוכנים ספרותיים, כך שתהליך רכישת הזכויות היה כרוך בקשר ישיר עם משפחתו של הסופר: עם אשתו שהייתה גם רופאת המשפחה שלו, עם ילדיו. הסכמתם של בני המשפחה לא הייתה תלויה בגובה המקדמה, אלא בבדיקה קפדנית של העורך, דרך שיחות טלפון ושאלות, וזאת על מנת להכיר את מי שעומד מאחורי פרויקט התרגום. הקשר עם משפחתו של לבררו התהדק, דבר שבנה את האמון הדרוש למימוש הוצאת הספר בעברית.

אלא שבני משפחתו של לבררו הם גם דמויות בספריו, וביחוד באחרונים: השיח הריק והרומן המואר. ספרים אלו מלאים בתיעוד פרקים מתוך חייהם של בני המשפחה. כך שיצירת הקשר עמם דמתה במקצת לעיסוק מציצני, ובחלוף הזמן נוצר הרושם כאילו נכנסנו אל תוך ספריו של  לבררו ואנו צופים בעלילתם מבפנים.

תרגום הטרילוגיה הלא-רצונית לשפה העברית הייתה מלאכה משפחתית שכללה את עזרתם של אנשי רוח, חברים, עיתונאים וסופרים, שתרמו מן הידע שלהם לטובת המהדורה שיוצאת לאור עתה בארץ.

לכתוב כדי להבין

בחזרה לצמד בולניו-לבררו. נדגיש שוב כי מדובר בסופרים חיוניים עבור הקורא הסקרן, הרוצה להחשף ליצירות בלתי נמנעות במאה החדשה. אך יחד עם זאת נוסיף כי מדובר בסופרים שדרכם ניתן לקרוא סופרים אחרים מן העבר, מכיוון שהם - בולניו ולבררו - פועלים סביב קונסטלציה ספרותית מוצקה התומכת בעשייתם ושמה אותה בקונטקסט. אצל בולניו, בספרו בלשי הפרא (העתיד לצאת לאור בעברית בהוצאת עם עובד בתרגומו של אדם בלומנטל), הסופר כותב מחדש ובדרכו את משחק קלאס, רומנו הפוליפוני של חוליו קורטאסר, ובנוסף לכך עורך מחוות בלתי פוסקות לשירה הלטינו-אמריקנית. ואילו דרך לבררו והטרילוגיה שלו, מתאפשר לנו לקרוא מחדש את קונרד, את פו, את קפקא, את גולדינג, את מלוויל, את פיליפ דיק, את פרוסט ואת ז’יד.

אנו יכולים, בעצם, לקרוא מחדש סופרים אהובים במעין חיפוש רוחני המשותף למחבר ולקורא. אצל בולניו החיפוש הזה נוצר במהלך מסע מגלומני חובק עולם. אצל לבררו לעומת זאת, המסע מתרחש בתוך העיר, בתוך הדירה, בתוך החדר, בתוך המחשב, בתוך המיטה – בתוך חלום. חלום שלא הצליח להתממש, אך דווקא משום כך הוא עדיין חי ופועם, אצל משפחתו של לבררו, אצל חבריו. ואולי גם אצל הקורא החדש.

 הקרדיט לתמונות
תודה ל
Photo: Family Archive - Juan Ignacio Fernandez Hoppe