לחצות את קלנדיה - דניאלה נוריס, שירין ענבתאווי (ספר)

מאת: דניאלה נוריס ושירין ענבתאווי
עריכה: נגה אלבלך
הוצאת ספרית הפועלים- הקיבוץ המאוחד
2010
168 עמודים

תקציר:
בקיבוץ המאוחד רואה אור ספר מיוחד במינו שהמליצה עליו בחום רחל מיכאל אשתו של סמי מיכאל - "לחצות את קלנדיה". הספר תורגם לכמה שפות, עורר עניין רב בעולם ואירועים לכבוד צאתו נערכו באנגליה ובג'נבה.
הספר הוא מסמך אנושי מכמיר לב, שמבוסס על חליפת מכתבים מרתקת בין שירין ענבתאווי ודניאלה נוריס האחת פלשתינאית והשניה ישראלית. משני עברי הסכסוך, שתי אימהות צעירות ואמיצות, אוזרות עוז ומציגות חלופה של הידברות שופעת רצון טוב משני הצדדים, הן משכנעות בכנותן, מעוררות הערצה והן הוכיחו כי המילה הפשוטה של אמא, יש בה עוצמה מסעירה יותר מכל מלחמה שהיא.
הן מתגוררות בג'נבה ושם הן התוודעו אחת לשניה, בתחילה בחשש כי הרי הן  אויבות ולאחר מכן כשהתגברו על המחסום הן הפכו להיות חברות טובות ביותר, את הקשר ביניהן הן תיעדו בצורת מכתבים שכתבו זו לזו. תחת עיניהן אנחנו מתוודעים לחיים של שירין במחנות הפליטים ושל דניאלה כישראלית שמאמינה שאין עם מי לעשות שלום. בסופו של הספר הן קובעות להיפגש במחסום קלנדיה.
הספר מעניין מאד, קריא ונותן לנו תמונה קצת אחרת על הפלשתינאים.  

סקירה:
רציתי, רציתי, רציתי את הספר הזה בכל מאודי.
רציתי להפיח רוח וחיים, בחלום שאפסה בו תקוה, שיום אחד יקיץ הקץ על מלחמות הדמים, בארץ הזאת ועוד יבוא שלום עלינו.
כל כך התרגשתי שהוא הגיע, שמיד רותקתי אליו. כבר קודם, כשקראתי את התקציר שנכתב על הספר, הצטמררתי, רק מהמחשבה על הקשר והספר שנכתב ויש בו תקווה.
חיכיתי, מדי יום, לשעה, לרגע שאקרא בו שוב. זה לא קרה לי כבר הרבה זמן.
תגידו שאני נאיבית, אז תגידו. אני יונה, ילדה של חזון זאב וכבשה. יונה פצועה אמנם, הקאסמים, אירועי הדמים ומשט האימים פגעו בי. התקרנפתי, אני מודה. אבל ביקשתי לי את הספר, כי רציתי לשאול האם טעיתי, כל השנים שביקשתי "שלום עכשיו !" ?
מלחמה ושלום, עושים מנהיגים ואנחנו, מה כוחנו במאזן האימה הזה ??

שתי נשים מסירות מחסומים, שוברות חומה ומוצאות את הדרך, האחת אל ליבה של רעותה.
פלשתינאית וישראלית.
חלופת המכתבים הזו נועדה להיות גשר. לא לכל השאלות יש להן תשובות ולא תמיד התשובות משביעות רצון,
אני מודה שהרבה פעמים התשובות אפילו הכעיסו אותי ורציתי להביע את אי הסכמתי, אבל יש רצון ויש הקשבה ויש אפילו הבנה, למרות הקושי והחשדנות. נכון, זה רחוק מאוד מפתרון של שני עמים, אבל זו נקודת אור קטנה, באפלה.
שפות אחיות, עמים בני דודים, גורל אחד וארץ אחת.
ילדיי שאלו אותי לא פעם מי צודק. תמיד אמרתי שכולנו צודקים וכולנו טועים וסיפרתי להם סיפור, על שני ילדים שאוחזים בבובה אחת. האחד אומר, זו שלי ומושך ימינה, השני אומר, שלי ומושך שמאלה. ומה אתם חושבים שקרה לבובה ? היא נקרעה.  

יש בספר הזה משהו מפעים ומתריס, מלבב ומכעיס. בדיוק כמונו.
הדו שיח הזה מלא בחיבה, של שתי נשים, אחת אל רעותה, למרות המחלוקות, הקשיים והמהמורות.
לא קל להביט עלינו ועל שכנינו באומץ ובהבנה, למרות מאזן האימה.
רק לרגע, לראות איך החיים יכלו להיראות, אם היינו נולדים בצד ה"לא נכון" של החומה.

לרגעים רציתי להחליף את דניאלה נוריס ולכתוב ולשאול את כול אותם הדברים, העומדים בנינו, כמו החומה.  
שורשי קרובים יותר לשורשיה של שירין ורחוקים מאלה של דניאלה. הייתי שואלת את שירין, על מאות אלפי היהודים שגורשו מארצות ערב ורכושם נבזז והולאם ועל אלה שלא שרדו.
הייתי שואלת גם, על  ערך החיים מול "כבוד המשפחה" וההרג המיותר של בנות, בידי אחים ואבות.

תקראו, תקראו את הספר הזה, כי יש לו הכוח למוסס טינות ולהפיח תקוות ולו רק בשל העובדה, שמתנהל לו דו שיח. תקראו את הספר, כי יש עוד כל כך הרבה דברים, שאנחנו לא יודעים עליהם
ולא מבינים והם לא יודעים עלינו.
ונכון.. לא תמיד הם כל כך מוצלחים, ומסתבר שגם אנחנו לא מוצלחים מאוד.

"את יודעת, לפני שהכרתי אותך ואת משפחתך תמיד חשבתי על הישראלים כעל אויבים. עכשיו זה שונה. אני רואה בכם בני אדם, אני מביטה בכם בצורה הרבה יותר אנושית. התהליך שעברתי מאוד מוזר, יקירתי.
אם אתבונן עליו בהיגיון, אגיע למסקנה שכל מה שבאמת צריך זו תקשורת טובה. תמיד חיינו בשכנות, מבלי שנדע הרבה זה על זה. אם תסתכלי על המקרה שלנו בוודאי תסכימי שהתקשורת היא הכרחית. היא תוכל לשנות את חיינו, את חיי שני העמים." עמ' 59

גם אני רוצה לחצות את מחסום קלנדיה.
לפני מספר שנים נורתה שם חיילת בת 19, קרובת משפחתי, בידי צלף פלשתינאי.
אני אקרא בו עוד, הרבה מאוד, שוב ושוב, עד שאחצה, את מחסום קלנדיה.

תודה לדורית

הספר באתר ההוצאה

לקריאת הפרקים הראשונים

אשמח אם תגיבו