אנשים טובים - ניר ברעם (ספר)

אנשים טובים/ניר ברעם

עם עובד,

 2010

511 עמודים

ציור העטיפה: George Grosz, Eclipse of the Sun. 1926

עיצוב העטיפה: דורית שרפשטיין

  איך קורה שאנשים שומרי חוק ונורמטיבים, שאין להם שום הפרעה נפשית או מופרעות מסוג אחר, פשוט אנשים כמוני וכמוכם, מחליטים לשתף פעולה עם משטרים דיקטטוריים אלימים, אכזריים ומדכאים? זוהי השאלה שניצבת במרכז הספר שלפנינו. וכדי לענות עליה, ניר ברעם חוזר לגרמניה הנאצית ולרוסיה הסטליניסטית, ומתאר את קורותיהם של שתי דמויות – גבר ואישה – בין נובמבר 1938 (הספר נפתח בלילה שייזכר לדראון עולם כליל הבדולח) ויוני 1941.

שמו של הגבר הוא תומס הייזלברג והוא גרמני שחי בברלין עם אמו, ועובד כפרסומאי בכיר עבור חברה אמריקאית, שאת המחלקה האירופאית שלה, על סניפיה השונים, הוא הקים בעצמו. חלומו הוא לזכות בקידום, כבוד ויוקרה מקצועיים, ובה בעת לפתוח עוד ועוד סניפים של החברה באירופה, ואחר כך גם לעבור גם לאסיה. אבל אז חלומותיו מתנפצים בבת אחת, ובראשית 1939 הוא מוצא את עצמו מפוטר מעבודתו. התירוץ שנמסר לו, הוא שהחברה האמריקאית מחסלת את עסקיה בגרמניה, לאור התדרדרות היחסים בין ארה"ב והרייך השלישי. בהמשך הספר תומס יתחיל להטיל ספק בסיפור הזה. אחרי כמה חודשים של אבטלה, שמובילה אותו לדיכאון כבד ולחוסר תפקוד,  הוא מקבל הצעת עבודה חדשה ויוקרתית ממשרד החוץ הגרמני, ליצור עבורו מודל של ה"אדם הפולני" האידיאלי. במודל הזה, שיגדיר גם "מהם האמצעים הנכונים לטיפול באוכלוסיה שם", ייעשה שימוש עם הפלישה לפולין (עמ' 200). ותומס מקבל את ההצעה, אפילו בהתלהבות.

שמה של האישה הוא אלכסנדרה (סאשה) ווייסברג והיא צעירה יהודיה ורוסיה המתגוררת בלנינגרד עם הוריה ושני אחיה. חלומה הגדול הוא להיכנס לאוניברסיטה ולהפוך לפיסיקאית, כמו אביה. פעם, היא חלמה גם להיות משוררת, כמו אחת מהחברות האינטלקטואליות של הוריה. אבל כשהתברר לה שהיא אינה מוכשרת דיה, ושהשירים שכתבה אינם טובים מספיק, ויתרה על חלומה האמנותי. בהמשך הספר ייטען כנגדה, שהקנאה באותה החברה המשוררת, נדייז'דה (נדיה) פטרובנה, "שהגאונות שלה, גם אם תכתבי עוד מאתיים שנה, לא תגרדי את הקצה שלה", הוא שגרם לסאשה לדווח עליה לנקוו"ד שהיא עוסקת בפעילות אנטי מהפכנית (עמ' 192). אין ספק, שסאשה שונאת את נדיה גם בגלל שזו האחרונה מנהלת רומן עם אביה של סאשה. על כל פנים, להלשנה של סאשה יש תוצאות לא צפויות ולא רצויות: חקירת הנקוו"ד אולי מתחילה בנדיה, אבל משם היא עוברת מהר לחוג חבריה, הכולל, כאמור, גם את הוריה של סאשה. כך קורה, שבסופו של דבר ההורים נעצרים ומושלכים לגולג, ושני אחיה הצעירים של סאשה מורחקים מהבית – היא מאמינה שהם נשלחים לבתי יתומים או למוסדות לנוער, אבל האמת קשה הרבה יותר, כפי שהיא תגלה במהלך הספר.

מוכת רגשות אשם וכאב, סאשה מבלה את הימים הראשונים אחרי מעצר הוריה והרחקת אחיה מהבית בהסתתרות מתחת לשמיכה. היא אפילו לא שותה או אוכלת, פשוט מבלה את כל זמנה בין שינה לערות שטופת זיכרונות. אין ספק, שאם הייתה ממשיכה במדיניות הזו, היא הייתה מתה בסופו של דבר ברעב ובצמא. אבל אז פורץ אל הבית חבר ילדות שלה, מקסים פודולסקי, שהיום עובד עבור הנקוו"ד (אליו פנתה סאשה עם החומר המרשיע על נדיה פטרובנה), מכריח אותה לאכול ולשתות, ואומר לה: "לך, סאשה, יש שתי אפשרויות: למות, או להיות אדם אחר" (עמ' 158). ואם היא בוחרת בחיים, וגם מעוניינת להימנע מכך שהנקוו"ד יפתח בחקירה נגדה, כבתם של הוויסברגים האנטי-מהפכניים, עליה להתחתן איתו, וגם להודיע לנקוו"ד שהיא "מוכנה לסייע במיגור הקבוצה הלנינגרדית כולה" (עמ' 264). וסאשה מסכימה להצעה, נישאת למקסים, והופכת לחוקרת בנקוו"ד. בין השאר היא מקווה, שאחת מהתוצאות של השיקום שלה תהיה שאחיה יוחזרו הביתה. בדיעבד, היא מגלה כאן תמימות לא קטנה.

כפי שאפשר לראות, סאשה ותומס, למרות שאינם מכירים זה את זה ואפילו לא שמעו זה על זו בשלב הזה של הספר, מחליטים לשתף פעולה עם המשטרים הדיקטטוריים בארצותיהם מסיבות דומות: הרצון לשרוד, להתפרנס בכבוד, אולי גם לזכות בתהילה ובכבוד שמתלווים לעבודה היוקרתית שלהם (וגם סאשה, כמו תומס, בהחלט מודעת לעובדה שמשרתה החדשה היא משרה שכבוד בצידה). אין כאן שום מניעים אידיאולוגיים (על תומס נאמר, שהוא הצביע לנאצים בבחירות החופשיות האחרונות רק מתוך כבוד לאביו, שהיה תומך נלהב במפלגה, ואילו נדיה התרחקה מפוליטיקה לאורך השנים) ושום אמונה יוקדת ב"צדקת הדרך". פשוט ריאליזם חומרני ואנוכי והבנה שכדי לשרוד ולהתקיים במשטר הדיקטטורי, יש לשתף עמו פעולה. די ברור, שברעם מאמין שחלק ניכר מקוראי הספר היו נוהגים כמו סאשה ותומס, אילו היו במצבם. אחד מהדברים החכמים והיפים בספר, בהקשר הזה, הוא שברעם נמנע מלשפוט את שתי הדמויות המרכזיות. אדרבה, שמו של הספר, "אנשים טובים", אינו אירוני או ציני. ברעם באמת ובתמים מאמין שסאשה ותומס הם אנשים טובים וחיוביים ביסודם – את זאת הוא מראה לנו בעיקר בחלק השלישי של הספר, בו הם מבינים שעשו טעות בשעה שהחליטו לשתף פעולה עם המשטרים הדיקטטוריים, ולכן מתכננים איזה ניסיון הפיכה חצי-אפוי ומטופש, שאנשים עם הבנה פוליטית וערמומיות כשלהם היו חייבים לדעת שהוא חסר סיכוי – והם אכן יודעים שהוא חסר סיכוי, אבל מחליטים לנסות בכל זאת, כמו במטרה לגאול את עצמם.

אין ספק, שבמסר הזה של הספר, לפיו חלק לא קטן מהאנשים ששיתפו פעולה עם המשטר הנאצי והסטליניסטי לא פעלו ממניעים אידיאולוגיים אלא מתוך אנוכיות, חומרנות ורצון לשרוד, הספר מהדהד בצורה חזקה את נוטות החסד, ספרו המפורסם והשנוי במחלוקת של ג'ונתן ליטל. גם שם, כמו כאן, הטענה היא שלא היית צריך להיות מופרע בנפשך או להאמין בצורה חזקה ופנאטית באידיאולוגיה של המשטר כדי להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה; שאנשים רגילים לחלוטין, כמוני וכמוכם, היו עושים זאת, מתוך רצון להתפרנס, לשרוד ולהתקדם מקצועית. אולם, בעוד שליטל הופך את גיבורו, מקס אווה, לסוטה מין מופרע – ובכך שומט כל טענה לנורמליות ולסטנדרטיות מתחת רגליו – ברעם אכן מציג את שני גיבוריו, מההתחלה של הספר ועד סופו, כאנשים רגילים ונורמאלים לחלוטין. כאן, הקורא באמת יכול לשאול את עצמו, מה היה עושה אילו היה במצבם של סאשה ותומס, והוא יכול באמת להזדהות עם שתי הדמויות ולחבב אותן. אופן ההתייחסות הזה של ברעם לגיבוריו – בלי לשפוט אותם, מתוך חיבה והבנה שלהם, ובלי ניסיון להציג אותם כמופרעים או סוטים – הוא היתרון האחד והיחיד שיש לספרו של ברעם על זה של ליטל.

אבל לפני שאגיד כמה מילים על חסרונותיו של הספר, עוד כמה מילים על מעלותיו. ראשית, הדמויות המרכזיות – הן מורכבות, מרתקות, אנושיות ואמיתיות. הן נשארות איתך הרבה אחרי קריאת הספר. גם חלק לא קטן מדמויות המשנה – כמו מקסים פודולסקי – משורטטות בצורה מעניינת ומורכבת. מקסים במיוחד הוא דמות שלמדתי לחבב ולהעריך. יש בו, לדעתי, לא מעט מקרנין של אנה קארנינה. יש בספר גם המון סצינות נפלאות, סוחפות, מרגשות, ולעיתים גם מזעזעות. גם המחקר האדיר שהושקע ללא ספק בספר, שמלא בפרטים אודות התרבות, החברה, הפוליטיקה, אפילו הגיאוגרפיה של רוסיה הסטליניסטית וגרמניה הנאצית, מעורר הערכה עצומה.

אבל מעל הכל יש דבר אחד שאהבתי בספר הזה – המסר המובלע בו, בדבר אפסיות חיי האדם ועליבותם. המסר הזה מופיע כבר במשפטים הפותחים את הספר, גם אם במובלע, נמצא שם לאורך כל אורכו, ומופיע גם בשורות החותמות את הרומן. הנה שני ציטוטים שמבהירים את המסר הזה בצורה נפלאה:

"עוד בילדותו הטיל דמיונו ריקבון בכל אירוע שסימן מחזוריות. חופשות קיץ או חגים, ימי הולדת. בכל פעם לקראת סיום החגיגה נמשחו האנשים סביבו בצהבהבות ששאבה מהם את זיק החיים. אנשים כמוהו, שרואים מוות בכל מקום, לא מבינים מדוע אחרים חוגגים את חלוף הזמן" (עמ' 90).

"פתאום הוצף בוודאות המוות, הרומסת הרהורים אחרים, מכלה זנבות זיכרון, כאילו התודעה כולה נאלמה, המוות מבהיל, אבל מבהילות יותר "שנות האכסדרה", אלה הקודמות למוות וכבר הן חלק ממלכתו, שנים בהן ההכחשה וההכרה בעקבותיו המסתמנים בגוף מכלות את כוחותיו של האדם. למען האמת, מילדות חש שבחלק מנפשו אין כלל פעימות חיים, שאזור מסויים, המתבלה בהתמדה, כבר נמסר לידי המוות, וכל שנותר לו הוא להביט בו אחוז אימת השלמה." (עמ' 207)

המסר הזה, בדבר אפסיות חיי האדם, עליבותם, וסופם הוודאי, מדבר אלי ואני מתחבר אליו מאד. אני נזכר עכשיו בניטשה, שאמר באחד מספריו, שהוא מקנא בבהמה הרועה באחו, משום שאין לה את וודאות המוות, והיא חיה כל רגע לשמו, בלי לזכור את העבר ובלי הידיעה של המוות העתידי. אכן, ברמה האישית, אני חייב להודות שלפעמים אני מתפלא על אנשים שחיים ומתנהגים כאילו המוות אינו ודאות הכרחית, שמתעלמים לחלוטין מקיומו כמו יען שטומנת את ראשה בחול. אני לא יכול לחיות כך. אכן, מאז שאני זוכר את עצמי, הכרת המוות שמדובר עליה בעיקר בציטוט השני מלווה אותי כל כך, שהציטוט השני הזה כאילו נכתב עלי.

המסר הזה, בדבר אפסיות חיי האדם וודאות המוות, גם מעניק לספר אווירה מלנכולית וטרגית, וגם שם בפרופורציות הנכונות לא רק את חייהם של תומס וסאשה, אלא את החיים והמאמצים של כל אדם באשר הוא. ומעניין, שברעם לא מתמודד עם שאלה שנובעת, לדעתי, מהמסרים האלו שלו: אם המוות הוא הדבר היחיד הוודאי, למה להתאמץ בכלל? למה תומס מנסה למצוא עבודה שתביא לו תהילה וכבוד, אם הוא יודע שבסופו של דבר הוא ימות, וכל מה שהשיג בעולם הזה יישכח? במילים אחרות, איך משלבים את וודאות המוות עם ההכרח לחיות, בלי להתעלם מהראשון ובלי להיכנס לחוסר תפקוד מוחלט ולמצב של אדישות ניהיליסטית? אם ברעם היה מנסה להתמודד עם השאלות האלו, הספר הזה היה אפילו יותר מיוחד ויותר טוב בעיני.

מכאן, לחסרונותיו של הספר. ראשית, הוא מסתיים, לדעתי, בחטף ובאופן לא מוצלח. הייתי רוצה עוד ממנו. הוא גם מסתיים בדיוק במקום שבו האלימות הנאצית, לכל הפחות, הגיעה לשיאה – עם הפלישה הגרמנית לבריה"מ. אין בספר הזה מחנות השמדה – אולי המאפיין הבולט ביותר של אותה רצחנות נאצית אלימה – פשוט כי הספר מסתיים לפני תקופת מחנות ההשמדה. ומעניין לראות איך תומס היה מתמודד עם האלימות הנאצית הרצחנית הזו. אבל עצם העובדה שאני אומר שהספר הסתיים בחטף, ושהייתי רוצה ממנו עוד – שייכנס עמוק יותר לשנות המלחמה – מעידה על כך שבשורה התחתונה זה ספר מעניין, שהתחברתי אליו מאד, ושבסופו של דבר גם אהבתי.

החיסרון השני של הספר הוא כבר רציני יותר, והוא הקשה עלי מאד להתחבר אליו ולאהוב אותו. למעשה, אפשר לומר שאהבתי את הספר, ושאני חושב שהוא ספר טוב וממליץ עליו בחום, למרות החיסרון הכבד הזה – הכתיבה. אין דרך אחרת לומר זאת, הכתיבה של ברעם מסורבלת לרגעים, סתומה לרגעים, וכמעט תמיד משתמשת במילים גבוהות ומפוצצות כמו "אכסדרה" או "גבנונית". השימוש בשפה מליצית וגבוהה מדי, ובניסוחים כמה שיותר מסורבלים (למשל בפסקה הפותחת את הספר: "עד שלא פלטת את נשימתך האחרונה, גזר דינה של הבדידות אינו סופי. אתה רואה את העולם מתפקע מבני אדם [למה לא מלא בבני אדם??? הייתי מעדיף את המילה הזו] ומתפתה להאמין שבקלות תפיג את בדידותך", עמ'  7 – וזו רק דוגמא אחת מני רבות) אמור, ללא ספק, להעניק לספר אצטלה של מכובדות ויוקרה, כאילו שככל שהשפה יותר גבוהה ויותר מליצית ויותר מיושנת (כמה ספרים בני זמננו אתם מכירים שמשתמשים במילה אכסדרה?) ככה הספר יותר איכותי. התוצאה היא שההנאה מהספר נפגמה, לפחות אצלי.  הייתי מעדיף אותו בהרבה אם הוא היה כתוב בצורה נורמאלית – ניסוחים בהירים, פשוטים ומובנים, שלא משתמשים בשפה מליצית וגבוהה מדי, כאילו שהסופר מתנשא על הקוראים.

אבל בכל זאת, ולמרות החיסרון הכבד הזה בספר, אני חושב שהוא ספר מוצלח למדי. הדמויות מעניינות, הסיפור מרתק וסוחף, והספר מעורר מחשבה ובסופו של דבר מכריח את הקורא להסתכל בעצמו במראה ולשאול, מה אני הייתי עושה אילו הייתי חי במשטר דיקטטורי?

תודה לניר

ביקורות באתר לספרים של ניר ברעם.

  אשמח אם תגיבו