חוד התער – סומרסט מוהם (ספר)

חוד התער – סומרסט מוהם
הוצאת זמורה ביתן,
1987
 285 עמ'


בעוד שב 'הפרוטה והירח' מתאר מוהם אישיות שבזה לעולם כי סבורה שמצאה את דרכה, בספר זה מתאר מוהם אישיות שמתנתקת מסביבותיה כדי לחפש את דרכה. גיבורי הספר הם שלושה, אליוט טמפלטון, אמריקני שבז לתרבות האמריקאית ועבר לחיות בפריז כשכל מעייניו הם להשתלב בחברה הגבוהה ובנשפיה, אחייניתו איזבל, נערה פיקחית ומפונקת משיקגו, והגיבור המרכזי הוא לארי דארל, טייס אמריקני צעיר משלהי מלחמת העולם הראשונה, ארוסה של איזבל, שאוהבת אותו מאד.

אלא שלארי הוא רחוק מהקונפורמיזם האמריקאי המתבקש, עבודה ועושר, ויוצא לשנתיים לפריז לחפש תשובות לעצמן. הנה שני קטעי דוח-שיח בינו לארוסתו שבאה אחרי שנתיים לפריז (עמ' 46):

"צריך לנהוג בהגיון. אדם חייב לעבוד, לארי. זה ענין של כבוד עצמי. זוהי ארץ צעירה, ואדם חייב לקחת חלק בכל מה שקורה כאן. הנרי מאטורין אמר לא מזמן שאנחנו עומדים על סף עידן חדש, שכל הישגי העבר יראו לעומתו כאין וכאפס. הוא אמר, שלפי דעתו לא יהיה גבול להתקדמות שלנו, והוא משוכנע שעד 1930 נהיה המדינה הכי גדולה והכי עשירה בעולם. אתה לא חושב שזה נורא מרגש?"
"נורא".
"מעולם לא היתה שעת-כושר כזו לאדם צעיר. חשבתי שתהא גאה לקחת חלק בעשיה שמזןמנת לנו. זוהי הרפתקה נהדרת!"
הוא צחק בעליזות.
"אני משער שהצדק איתך. מפעלי הבשר של 'ארמור' ו'סויפט' ושווקו שימורים בכמות גדולה יותר ובאיכות משובחת יותר, מפעלי 'מק-קורמיק' ייצרו יותר מקצרות והנרי פורד ייצר מכוניות רבות ומשוכללות יותר. וכולם ילכו ויתעשרו."
"ומדוע לא?"
"ובאמת, מדוע לא? אלא שכסף לא מעניין אותי, במקרה."
"יקירי, אל תדבר כמו טיפש. אי אפשר לחיות בלי כסף".
"יש לי קצת כסף. זה מה שמאפשר לי לעשות מה שאני רוצה."
"להתבטל?"
"כן," ענה בחיוך.
"אתה מקשה עלי כל-כך לארי," אמרה איזבל באנחה.
"צר לי. הייתי נמנע מכך לו יכולתי."
"אתה יכול".
הוא הניד בראשו. שעה קלה החריש, שקוע במחשבות, אך כשדיבר לבסוף, העבירו בה דבריו חלחלה.
"המתים נראים כל-כך מתים במותם."

ובהמשך (עמ' 66):
" ולאן כל זה מוביל אותך."
"לקניית דעת," חייך.
"זה לא נשמע מעשי ביותר."
"אולי לא ואולי כן. אך אין ספק שזה תענוג כביר. את לא מתארת לעצמך איזו התרגשות היא לקרוא את האודיסאה במקור. אתה מרגיש, שאם רק תעמוד על קצות האצבעות ותושיט יד, תגע בכוכבים."
הוא קם מכסאו, כאילו בכוח איזו התרגשות שקפצה עליו, והתהלך כה וכה בחדר.
"בחודשיים האחרונים קראתי את שפינוזה. אני מתאר לעצמי, שאני עוד לא מבין הרבה, אך עצם הקריאה ממלאת אותי חדווה. זה כמו להתנשא מהמישור שלך אל פיסגת הר. אתה שרוי לבד, והאויר כה צלול, שהוא מבלבל לך את העשתונות, זוהי הרגשה עצומה."
"מתי אתה חוזר לשיקאגו?"
"שיקאגו? לא חשבתי על כך."
"אמרת שאם כעבור שנתיים לא תשיג מה שרצית, תנטוש את המערכה."
"אני לא יכול לשוב עכשיו. אני עומד על הסף. אני רואה מרחבים של רוחניות פרושים לפני, קוראים לי, ואני משתוקק לתור אותם."
"מה אתה מצפה למצוא שם."
"תשובות לשאלותי... אני רוצה להגיע למסקנה אם יש אלהים או אין. אני רוצה לגלות את סיבת קיומו של הרע. אני רוצה לדעת אם נשמתי היא בת-אלמוות, או אם המוות הוא הסוף."...
"אבל, לארי," חייכה, "אנשים שואלים את השאלות הללו כבר אלפי שנים. לו היתה להן תשובה, ודאי היו מוצאים אותה."
לארי הצטחק.
"אל תצחק כאילו אמרתי דבר-שטות", אמרה איזבל בחדות.
"להיפך, אני חושב שאמרת דבר-חכמה. ועם זאת, העובדה שבני-אדם שואלים אותן השאלות במשך אלפי שנים מוכיחה, כי אין מנוס מלשאול ולהמשיך ולשאול. וחוץ מזה זה לא נכון שאיש לא מצא להן תשובה. מספר התשובות עולה על מספר השאלות...
"כל זה נשמע כשגיונות נעורים. זה סוג הדברים שסטודנטים מתלהבים מהם, וברגע שסיימו את הלימודים הם פורחים מזכרונם. הם צריכים להתפרנס, כידוע."
"אני לא בא אליהם בטענות. למזלי יש לי דיי למחייתי. אחרת הייתי נאלץ לעשות מה שכולם עושים ולהשתכר כסף".
"לכסף אין משמעות בעיניך?"
"לא כהוא-זה," הוא חייך חיוך רחב.
"וכמה זמן, לדעתך יארך כל זה?"
"קשה לי לאמור. חמש שנים. עשר שנים."
"ואחר כך? מה תעשה בכל החכמה הזאת?"
"אם אצליח לקנות חכמה, אני משער שאז אהיה די חכם לדעת מה לעשות בה."
בסוף השיחה ביטלה איזבל את האירוסין. היא נישאה לברוקר צעיר ועשיר ונולדו להם שתי בנות. שימו לב לניסוח (עמ'110):
כעבור שנה ילדה איזבל בת וקראה לה, לפי אופנת השעה, ג'ון. שנתייים לאחר-מכן הביאה בת שניה לעולם וקראה לה לפי אופנת השנה ההיא, פרישילה.

הסופר מלווה את אליוט עד מותו, ומראה בבירור מה הסוף של ה"תכלית" שלה הקדיש אליוט את חייו. בהיותו כבר חולה, לא הוזמן אל אחד הנשפים הנחשבים ביותר. שימו לב למונולוג הבא (עמ' 209):
"אני שונא אותם, אני שונא את כולם. הם ידעו היטב לכרכר סביבי כל עוד יכולתי לארח אותם, אבל עכשיו, כשאני זקן וחולה, הם מסתדרים יפה מאד בלעדי. גם לא עשרה אנשים באו לבקר אותי מאז שחליתי, ובמשך שבוע שלם – רק צרור-פרחים אחד עלוב. עשיתי למענם כל דבר, הם אכלו ושתו על שולחני, הייתי נער-השליחויות שלהם, רק בזכותי הנישפיות שלהם הצליחו. יצאתי מעורי לעשות להם טובה. ומה הרווחתי? כלום, כלום. ומה הרווחתי? כלום, כלום. אף אחד מהם לא אכפת לו אם אני חי או מת. הו, זה כל-כך אכזרי." הוא פרץ בבכי. דמעות גדולות וכבדות זלגו על לחייו הכמושות. "הלואי ולא עזבתי את אמריקה."
היה עצוב לראות את האיש הקשיש, העומד על פי הקבר, מתייפח כילד שלא הזמינוהו למסיבה: מראה מזעזע, ועם זאת מעורר חמלה כמעט עד לבלי-נשוא....

הקורא מצפה לראות מה העלה לארי בחכתו אחרי כל חיפושיו. כאן מגיעה לדעתי אכזבה מסוימת. את השיא רואה לארי בשהותו באשראם בהודו. מלבד זאת יש בספר עניינים נוספים לא פתורים כמו טיבו של חברו הפולני ששופע הגיגים פילוסופיים רק בעת שכרותו.
לסיכום הספר מהנה מאד, ואת איכותו אפשר להגדיר בהגדרה שהגדיר מוהם עצמו (בהקשר אחר): הוא עומד בשורה הראשונה של המדורגים השניים.

תודה לאריה

ביקורות באתר לספרים של סומרסט מוהם

אשמח אם תגיבו