סטלין הצעיר - סיימון סבאג מונטיפיורי (ספר עיון)

סטאלין הצעיר/סיימון סבאג מונטיפיורי

הוצאת דביר,
2010

מאנגלית: מנשה ארבל

607 עמ', כולל מפות, רשימה ביוגרפית ואינדקס

 כשיוסף דצוגשווילי הפך ליוסף סטאלין, מזכיר המפלגה הקומוניסטית הרוסית ושליטה של בריה"מ,  הוא לא אהב במיוחד להתייחס לחייו המוקדמים, לפני המהפכה הרוסית. כבר בעמוד הראשון של הספר שלפנינו הוא מצוטט על ידי סבאג מונטיפיורי כאומר: ש"כל הצעירים הם אותו דבר...אז למה לכתוב על סטאלין הצעיר?" (עמ' 17). אין ספק שיש ענווה רבה במילים אלו, ענווה שמתיישבת יפה עם צניעותו הפומבית והמופגנת של סטאלין ועם סלידתו הרשמית מפולחן אישיות על כל סממניו (באופן בלתי רשמי, טוען סבאג מונטיפיורי, הוא היה אדם יהיר וגאוותן, שטיפח וקידש את אותו פולחן האישיות שנגדו דיבר באופן רשמי – עמ' 482). אולם, לטענתו של סבאג מונטיפיורי, גם אם נתעלם מצניעותו המזוייפת של סטאלין ונתבונן על חייו הצעירים בצורה אובייקטיבית, נגלה שאלו היו חיים מסעירים, סוחפים ומיוחדים בהחלט. לגמרי לא חיים שאפשר להגיד עליהם שהם מאפיינים צעירים אחרים מאותה התקופה. אדרבה, סבאג מונטיפיורי טוען, שמבין שלושת המנהיגים המפורסמים של המהפכה הרוסית – סטאלין, טרוצקי ולנין – חייו של סטאלין הצעיר היו המסעירים, המרתקים והמיוחדים ביותר, ובהחלט ראוי שייכתב עליהם ואפילו הרבה (שם).

הייתה סיבה נוספת לכך שסטאלין, בהיותו מנהיגה של בריה"מ, נמנע מלהתייחס לחייו לפני המהפכה הרוסית: בחיים המוקדמים האלו היו אלמנטים עבריינים שונים, כמו גנגסטריזם, שוד בנקים, סחיטה ורצח, שלא היוו מודל ראוי לתדמית ה"מנהיג הדגול והאבהי", שסטאלין ביקש ליצור לעצמו. אין ספק, שמעשים קרימינלים כאלו, שאפיינו את פעילותו של סטאלין אחרי שהצטרף למפלגתו של לנין והפך למהפכן במחתרת, לא היו מעשים שהוא יכול היה התגאות בהם בפומבי כשאחז ברסן השלטון.

יתרה מכך, היו בחיים המוקדמים הללו אלמנטים לא-עבריינים שיכלו להביך את סטאלין ברמה האישית או ברמה הפוליטית. לסוג הראשון נייחס את העובדה שסטאלין הצעיר היה בחור הולל למדי, שניהל רומנים עם נשים רבות, בחלקן אף נשואות, ואף הוליד מספר ילדים לא-חוקיים. לסוג השני נייחס את כל אותם אלמנטים בחייו המוקדמים של סטאלין שעשויים להטיל צל על טענתו כאילו הוא ממשיך דרכו הרעיונית של לנין – דרך שבה, לטענתו, הוא הלך מאז ומעולם. האמת, טוען סבאג מונטיפיורי, שלא בכל נושא סטאלין ולנין הסכימו ביניהם. לזכותו של סטאלין, שהוא לא ניסה – באותם שנים מוקדמות של חייו – להסתיר את חילוקי הדעות שלו עם לנין, ואף יצא נגדו בפומבי כמה פעמים (עמ' 206). סבאג מונטיפיורי אף מעריך שזו אחת הסיבות לכך שלנין העריך את סטאלין – הוא לא היה "יס מן" מפוחד שלא העיז להשמיע את דעתו האמיתית בנוכחות ה"מנהיג הגדול". מה שחשוב, שכשסטאלין הגיע לשלטון הוא השתדל להסתיר את כל אותן חילוקי דעות ישנים שלו עם לנין ולהתכחש לקיומם. בהקשר לכך, סבאג מונטיפיורי טוען שאחד מהסודות הגדולים ביותר של בריה"מ היה מסמך שסטאלין אולץ לחתום עליו ב-1904, ושבו הוא התכחש לנטיותיו האנטי לניניסטיות והבטיח לחדול מהן. אחרי 1925 סטאלין עשה כל שביכולתו להשיג את המסמך הזה על 70 עותקיו, ואף חיסל חלק לא קטן מהנמנעים שלו – הכל בשביל שהאמת המביכה אודות דעותיו המוקדמות לא תיחשף בפומבי (עמ' 171-172).

לטענת סבאג מונטיפיורי, התוצאה של המנעותו של סטאלין מדיבור רשמי על עברו, או משיתוף פעולה עם כותבי ביוגרפיות שונים, הייתה מצד אחד ש"מעטים הספרים שנכתבו על חייו המוקדמים של סטאלין... ואין להתפלא על כך, בהתחשב בכמות החומר הזעומה כל כך שהייתה בהישג יד" (עמ' 17); ומצד שני, שהתחילו להתפתח מיתוסים וסיפורים על עברו של סטאלין – מיתוסים שנוצרו מצד אחד על ידי אוהדיו, שביקשו להדגיש את השגיו של סטאלין מעל לכל פרופורציה אפשרית, ומצד שני על ידי יריביו הפוליטיים, שביקשו לקעקע אותו. הדוגמא הכי טובה בהקשר הזה היא פעילותו של סטאלין במהלך מהפכת אוקטובר – אוהדיו ציירו אותו כמי שנמצא בכל מקום ובכל זמן, וכמי שחשיבותו במהפכה הייתה שניה אולי רק לזו של לנין; מנגד, יריביו תיארו אותו כמי שלא עשה שום דבר במהלך המהפכה, והופיע רק אחר כך כדי לקצור את פירותיה. והאמת, כמו כל חייו המוקדמים של סטאלין, נותרה מעורפלת ומסתורית.

מטרתו של סבאג מונטיפיורי בספר שלפנינו "לחשוף את ההשתלשלות האמיתית שהביאה לעליית סטאלין לשלטון, תוך כדי ניתוקה ככל האפשר מהשפעותיהם של פולחן האישיות הסטליניסטי ושל חרושת תיאוריות הקונספירציה מזה" (עמ' 21). במילים אחרות, הוא טוען שהביוגרפיה שלו היא אובייקטיבית ביחסה למושא שלה. וכאן אכן טמון יתרונה הגדול – סבאג מונטיפיורי מציג גם את הצדדים החיוביים של סטאלין, כמו אומץ לבו, חריצותו או אמונתו האידיאולוגית הנחושה והיוקדת, וגם את הצדדים הפחות חיוביים, כמו רצחנותו, אכזריותו ויהירותו. הדוגמא הטובה ביותר ליחסו האובייקטיבי והבלתי משוחד של סבאג מונטיפיורי לסטאלין נוגע, שוב, במקומו של סטאלין במהפכת אוקטובר: "נכון שהוא [סטאלין] לא בלט ככוכב של אותו היום [בו פרצה המהפכה]", אבל אין כאן הוכחה לכך שהוא לא היה חשוב פוליטית בכלל באותו היום (עמ' 437). האמת לגבי תפקידו של סטאלין במהפכה נמצאת, בתיאור הזה, בין גרסת האוהדים לגרסת היריבים, כשסבאג מונטטיפיורי מציין שאפילו טרוצקי – בלי ספק יריבו הקשה ביותר של סטאלין – מודה שבאותו היום הראשון של המהפכה "'הקשר עם לנין התקיים בעיקר באמצעות סטאלין', תפקיד שאין לזלזל בחשיבותו כלל ועיקר" (שם).

כאן מתגלה מטרתו השניה של הספר – לגלות את האמת שמאחורי המיתוסים השונים על סטאלין, ובעיקר מאחורי המיתוס שלפיו הוא היה סוכן של המשטרה החשאית הצארית בתוך המפלגה הקומוניסטית – מיתוס שלבחינתו סבאג מונטיפיורי מקדיש פרק שלם. ואכן, חלק לא קטן מהכיף שבקריאת הספר, שסבאג מונטיפיורי טורח לציין בכל פעם שהוא עוסק בניפוץ או באישור מיתוס זה או אחר. בסופו של דבר, הדמות שמתקבלת בספר הזה היא דמות הרבה יותר עמוקה, מורכבת ומעניינת  שבד"כ מתוארת בספרות.

יתרון אחר של הספר בהיקף המחקר ובכמותו. וגם זה מתקשר לעניין המיתוסים – כדי לגלות את האמת על סטאלין הצעיר, סבאג מונטיפיורי מוכרח היה לעשות מחקר רציני ביותר, שכלל גם חשיפת מסמכים שונים שלא פורסמו עדיין. בהקשר לכך, חלק גדול מהמחקר שלו התמקד בארץ הולדתו של סטאלין, גרוזיה, שהארכיונים שבה נפתחו רק לאחרונה, וגילו "אוצר בלום של חומר חדש" (עמ' 17). הוא גם ראיין לא מעט אנשים שהיו עדים בעצמם למאורעות – כולל אישה בת 102, שהוא מדבר בהערכה גדולה עליה ועל צלילות מחשבתה וזכרונה – או צאצאים של אותם אנשים. בקיצור, יש כאן מחקר עמוק, נרחב ומקיף ביותר, שבזכותו אפשר לומר שהספר הזה יהיה במשך שנים הספר הסטנדרטי על סטאלין הצעיר.

יתרון אחר של הספר הוא בכתיבה הנפלאה של סבאג מונטיפיורי - כתיבה סוחפת, עשירה, מרתקת. אין כאן את היבשושיות שמאפיינת לעיתים ספרי עיון וביוגרפיות, והספר נקרא בהנאה עצומה מהדף הראשון ועד האחרון. כמובן שחייו הסוערים והמרתקים של סטאלין הצעיר רק מסייעים במקרה הזה ליצירת הספר המרתק והמהנה הזה, שנקרא כמו ספר הרפתקאות מהנה ולא כמו ספר עיון.

עד כאן על הדברים הטובים בספר. אבל יש בו גם בעיה אחת שהפריעה לי מאד, אבל אולי לא תפריע לקוראים אחרים – הוא רכילותי. מאד. אתם תלמדו פה מה סטאלין אכל, מה הוא שתה, איפה הוא ישן ובעיקר עם מי. סטאלין הצעיר היה, כפי שציינתי, רודף שמלות לא קטן (בניגוד לדיקטטור הגדול השני של המאה ה-20, היטלר, שאהב להציג את עצמו כיצור א-מיני לחלוטין, ושלא הצליח לנהל קשרים נורמליים עם אף אישה), והוא ניהל עשרות רומנים, שכולם מתועדים בספר שלפנינו בפרוט. במיוחד בהקשר הזה, היה משהו מאד רכילותי ולא נעים בספר. התחושה שלי הייתה, שכל הדברים האלו, שנוגעים בחייו האישיים של סטאלין, ובעיקר בנשים איתן שכב ובילדיו הלא-חוקיים הרבים, לא ממש מעניינים אותי. אהבתי יותר את הדיונים על האידיאולוגיה של האיש, על קשריו עם מהפכנים אחרים – בעיקר עם לנין – ועל פעילותו הפוליטית.

בכל זאת, סטאלין הצעיר הוא ספר נפלא, ואני ממליץ עליו בחום. הוא מרתק, סוחף, מעורר מחשבה, כתוב נפלא, ובעיקר – מעיר פנים לא מוכרות של האיש שעתיד לשלוט ביד רמה בבריה"מ, במשך 24 שנים.

את הביקורת הזו ראוי לסיים בהתייחסות לדימיון הרב בין חייו של סטאלין הצעיר לבין חייו של היטלר הצעיר – דימיון שחוקרים רבים, ביניהם סבאג מונטיפיורי בספר שלפנינו, שמו אליו לב. שני הדיקטטורים לעתיד נולדו לאבות שתיינים ואלימים ולאמהות אוהבות מחד אך קפדניות מאידך, שהאמינו שהילדים שלהן הן משהו מיוחד, שנועד לגדולה. ובשני המקרים, כפי שחוקרים טורחים לציין, ההשפעה של הבית הייתה אותה השפעה: החיים בצל אבות מכים ומתעללים יצרה אצל שני הדיקטטורים לעתיד שנאה גדולה לסמכות מחד ומאידך אמונה "בהשפעתה המבורכת וביעילותה של האלימות" (עמ' 66). במילים אחרות, בלי האבות האלימים והמכים לא הייתה נוצרת אצל שני הדיקטטורים לעתיד אותה אלימות רצחנית ואכזרית שאפיינה כל כך את השלטון שלהם. מצד שני, החיים בצל אמהות שהאמינו שהילד שלהן נולד למעשים מיוחדים, לגדולה (אמו של סלטאין רצתה, באופן מפורסם, שהוא יהיה כומר, ואפילו כשכבר היה הדיקטטור של בריה"מ, היא עדיין נזפה בו על שלא הגשים את הייעוד שהיא רצתה עבורו), יצרה אצל סטאלין והיטלר תחושה של ייחוד ושל עליונות על כל שאר האנשים. אצל היטלר תחושה זו באה לידי ביטוי מיוחד באמונה שהוא נבחר על ידי הגורל להנהיג את גרמניה ולהפוך אותה לאימפריה אדירה. תחושת העליונות הזו באה לידי ביטוי, אצל שני האישים, גם באמונה שהם ניצבים מעל כל טעות ובחוסר נכונות לקבל ביקורת. בשנים מאוחרות, היא באה לידי ביטוי בחשש שהתגלה אצל שניהם, שלאחר מותם האימפריות הגדולות שהקימו יתפוררו – שהרי, לא כל אחד מסוגל להיכנס לנעליים הגדולות של היטלר וסטאלין, ולא כל אחד מיוחד כמוהם. זו, לפחות, הייתה אמונתם של שני הדיקטטורים. וחשוב לציין שלמרות שלא רק החוויות בבית אחראיות לאופי הרצחני, האכזרי והדיקטטורי של סטאלין והיטלר, אין ספק שהייתה פה תרומה מסויימת, שאי אפשר להתעלם ממנה.

תודה לניר

ביקורות באתר לספרים של סיימון סבאג מונטיפיורי

אשמח אם תגיבו