כשהאדמה רעדה - אריאל בר (רומן דוקומנטרי)

כשהאדמה רעדה
מאת ד"ר אריאל בר
הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד
359 עמודים


אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה של פיקוד העורף,  היה אחד מראשי משלחת הסיוע הישראלית להאיטי אחרי רעידת האדמה הנוראה שהתרחשה שם בינואר שנה זו. עם שובו, לא נח ולא שקט עד שכתב את הספר הזה. לקחתי את הספר לידיים מתוך עניין עובדתי ותוך הנחה שספרות גדולה זה בטח לא. תוך זמן קצר הבנתי ששאלת הספרות הגדולה פשוט לא משנה בספר הזה. הספר הוא מסמך אנושי מרתק ומרשים, זורם וסוחף.

הספר בנוי מהסיפור העובדתי, המסופר מפיו של ד"ר בר, ומפרט גם את הצדדים הטכניים – ההתארגנות, ההגעה, מציאת מקום פרישה, ההתמודדות עם תנאי השטח ועם הצרכים הטכניים, הפיזיים והכלכליים, התנהלות בית החולים, המציאות היומיומית וההחלטות הרפואיות והאתיות הקשות. לצד הסיפור העובדתי מביא ד"ר בר שלושה סיפורים נוספים, בסגנון רשומון, כאשר שלוש דמויות שונות מספרות על האיטי שאחרי רעידת האדמה: אדית, הנמעכת מתחת לקורה בעת התמוטטות ביתה אך שורדת – ושומעת את קולו של בנה בן ה-13 המבקש עזרה. הצורך לחזור לבית ולמצוא את הבן הוא הצורך המנחה את אדית לכל אורך הימים הבאים, תוך שהיא מעדיפה להתעלם עד כמה שאפשר מפציעתה היא ומתייחסת לצרכיה שלה כמשניים. הדמות השנייה היא פרנסואה, אדם האיטני שמאבד אף הוא ברעידת האדמה את מרבית משפחתו, אך מצליח להציל את ביתו האחת ולהביא אותה לטיפול רפואי; והדמות השלישית היא ד"ר פטריק, אחד מרופאי המשלחת הישראלית, עולה חדש מצרפת, שמספר את סיפור המשלחת מנקודת מבטו הוא – כאשר מדובר בדמות דמיונית שהיא סינתזה של מספר אנשים אמיתיים. ד"ר בר מדגיש, בהקדמה לספר,ש"גיבורי הסיפור, הדרמות הרפואית, סיפורי החילוץ וההצלה, סיפורו המדהים של בית החולים, כולם אמת לאמיתה ואכן התרחשו במציאות."

וכך כתוב בכריכה האחורית:
"מישהו, הצילו, מישהו..." בעודה קבורה בין הריסות ביתה וחייה, הוזה אדית את קולו של בנה ז'אן, היחיד מבין ילדיה שאולי שרד בחיים. "מישהו, הצילו, מישהו..." צועק-לוחש הבן, אבל היא לא יכולה להצילו. הכרתה הולכת ומתערפלת.

"מזל, יש לי מזל," אומר לעצמו פרנסואה לאחר שניצל ללא שריטה מרעידת האדמה. כשהוא חוזר הביתה בתחושת הקלה, הוא מגלה לזוועתו שביתו קרס וקבר תחתיו את כל בני משפחתו. בתחנונים, בכסף ובאיומים הוא רותם את העוברים והשבים למלאכת חילוץ הגופות. ולפתע, קרן של אור באפלה: בתו דומיניק נמצאת בין ההריסות, פצועה קשה, אך עודה חיה. בדרך-לא-דרך לוקח אותה אביה אל התקווה הראשונה והאחרונה של אנשי האיטי בימים שאחרי האסון - בית החולים הישראלי. לתדהמתו, מטפלים שם באנשים חינם אין כסף.

אדית, שזעקות התחנונים של בנה ממשיכות להדהד בתוך ראשה, ופרנסואה, שנלחם על חיי בתו, הם שניים מתוך אלף איש שזכו לקבל טיפול בבית החולים הישראלי בהאיטי. בבית החולים הזה, שהוקם ביוזמת צה"ל בעקבות אחת מרעידות האדמה הקשות שידעה האנושות, תצטלב דרכם עם דרכו של האורתופד ד"ר פטריק, עולה חדש מצרפת, שהצלת חיים באזורי אסון היא עבורו סגירת מעגל אישית.  

אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה של פיקוד העורף, הגיע לבירת האיטי, פורט-או-פרינס,  מיד אחרי רעידת האדמה, ומצא ארץ חרבה ואנשים שנלחמים על צלם האנוש שלהם. בספר זה הוא שוזר את סיפורם של בית החולים ושל משלחת צה"ל למדינה המוכה, עם סיפורם של אנשי האיטי שאותם פגש ובהם טיפל. באמפתיה ובדאגה של רופא מסור הוא מנסה להיות גם להם לפה.

הספר מרתק. לדעתי הוא היה מרתק גם אם היה ד"ר בר מסתפק בחלק העובדתי של הספר. התארגנות מהירה של קבוצת מקצוענים אוהבי אדם שמגיעים לקצה השני של העולם, פורשים בית חולים ומתחילים להגיש טיפול רפואי של המאה העשרים ואחת בתנאים פרימיטיביים ביותר – זה מרתק. עריכת ועדות אתיקה בנוגע למקרים רפואיים בתנאים של בית חולים שדה – זה מרתק. החלטות רפואיות ואנושיות קשות שמתקבלות במציאות, לא כחלק מסיפור בדיוני – זה מרתק. מרתקים גם הבדלי הגישות בין המשלחת הישראלית לבין האמריקנית והקולומביאנית, הזריזות, המיומנות ויכולות האלתור של המשלחת הישראלית כגוף ושל חברים שונים בה, מהבכירים ביותר ועד הזוטרים, היכולת להסתדר בכל מקום – וכמובן מציאת הישראלי המקומי שפותר בעיות, פותח דלתות ומצדיק את הגישה שמוציאה אותנו לפעמים מדעתנו, של "סמוך, יהיה בסדר." מסתבר שגם בהאיטי היה על מי לסמוך, ועד כמה שאפשר – גם היה בסדר. בדגש על עד כמה שאפשר.

אני לא יודעת להחליט אם תוספת הסיפורים הבדויים – המבוססים על מה שבאמת קרה שם, ושכל אחד מהם יכול היה להתרחש באמת, ובוודאי התרחשו גם סיפורים יותר מוזרים וקשים מהם בהאיטי מוכת הגורל – באמת מוסיפים לספר, ואם הוא היה אולי ספר יותר איכותי אם היה נשאר באמת במסגרת העובדתית (שגם היא לא הייתה יבשה). אבל הסיבה שאני לא יודעת להחליט היא שהספר כל כך סוחף, והרצון לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות הבדויות והאמיתיות גם יחד היה כל כך עז, שזה בוודאי לא הפריע.

ד"ר בר הוא ציוני אמיתי, אוהב אדם ואוהב ישראל. יש פה ושם בספר אמירות והצהרות בעלת גוון פוליטי – לא פוליטי מפלגתי, אלא פוליטי עולמי, לגבי גישתן הכללית של מדינות מסוימות כלפי ישראל אל מול תגובותיהם של חברי משלחותיהן של אותן מדינות ותגובות התקשורת העולמית למשלחת הישראלית, לחבריה ולהישגיה בהאיטי. מרגישים עד כמה ד"ר בר גאה להיות ישראלי. סיפור המשלחת הישראלית בהאיטי מצדיק לחלוטין את הגאווה הזו.

ספר מרתק. מומלץ בחום.

הספר באתר ההוצאה

לקריאת הפרק הראשון

 
תודה לקרן

אשמח אם תגיבו