שגעון ויטגנשטיין - פרנסואז דבואן (ספר עיון)

שגעון ויטגנשטיין

פרנסואז דבואן

אריאל אולמרט עורך, מתרגם ומוסיף הערות ומבוא

הוצאת הקבוץ המאוחד / "קו אדום כהה" 256 עמודים

בסיוע שגרירות צרפת – המכון הצרפתי בתל אביב

L a Folie Wittgenstein - Francoise Davoine

פרנסואז דבואן - פסיכואנליטיקאית, חוקרת ספרות, דוקטור לסוציולוגיה ומרצה במכון ללימודים גבוהים במדעי החברה בפאריס (EHESS), שם היא מנחה זה למעלה משלושים שנה סמינר מחקרי שכותרתו "השיגעון והמרקם חברתי". במסגרת זו היא חוקרת את האופנים השונים בהם השיגעון וההיסטוריה, מחלת הנפש האישית וטראומות קולקטיביות, כרוכים אלו באלו, והיא עושה זאת תוך הסתמכות על ניסיונה הקליני העשיר (בתוך בתי חולים פסיכיאטרים ומחוצה להם) וכן על מסורת ארוכה של סיפורי "משוגעים", מהקרנבל של ימי הביניים ועד ספרות המאה העשרים, עבור דרך "דון קישוט" לסרוואנטס ו"הסכלות" של אראסמוס. גישה טרנס- דיסציפלינארית זו, המשלבת בין פסיכואנליזה, היסטוריה, ספרות ופילוסופיה, מקבלת ביטוי מקורי ומשכנע בספרה הראשון של דבואן, שיגעון וויטגנשטיין (1991). ספרה השני, אמא משוגעת ראה אור ב-1998 ומעובד השנה לסרט באורך מלא. בנוסף לאלה פרסמה ב-2004 ספר שכתבה באנגלית עם בעלה, הפסיכואנליטיקאי ז'אן מָקס גוֹדילייֶר, היסטוריה מעבר לטראומה ובשנה שעברה יצא לאור ספרה האחרון, דון קישוט: בשם המלחמה במלנכוליה. ספריה תורגמו לאנגלית, לספרדית, ליוונית, לפינית וכעת, לראשונה, גם לעברית.

אריאל אולמרט תרגם את הספר וכן ערכו ואף כתב מבוא מאיר עינים שיש בו חשיבות רבה להבנת הספר. התרגום מצויין והמבוא מצויין גם כן. הספר לדבריו מנסה לבדוק את יכולתה של הפסיכואנליזה לטפל בחולים פסיכוטיים. אלה המגיעים מהתחום, מכירים בכובד שאלה זו. בנוסף מתייחס הוא בחיוב אל השפה הפשוטה בה פ. דבואן עושה, אשר מנגישה את הספר גם לקורא הלא מלומד בתחום זה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסופרת עושה שימוש רב במונחים (ז'רגון) המצוי בפי כל מי שלמד פסיכולוגיה, פסיכואנליטיקה ופסיכיאטריה ואילו הקורא שאינו בקיא במונחים אלה, עלול להתקשות בהבנת הספר. על אף שהשפה פשוטה, הרעיונות שהסופרת מעלה סבוכים מאד וכולם נמצאים ברמת התיאוריה של הפסיכואליזה, הספרות, השפה, הפילוסופיה, התרבות וההיסטוריה ועוד. זאת ועוד, הסופרת מנהלת דיאלוגים שאינם אלא שאלות מורכבות מאד שהיא שואלת חזור ושאול את ה"קולות" של אושיות שונות שהיא מגייסת לעזרתה ומחפשת אצלן את התשובות, תוך כדי ציטוטן המפורט.

חיים קלים לא יהיו לקורא הספר, בין אם הוא בבחינת "הדיוט" ובין אם הוא איש מקצוע.  בכל זאת, גם אם לא יבין מי מהקוראים בספר, חלק כזה או אחר ממנו, יתכן והוא שווה את המאמץ בשל העובדה שהקורא מוזמן להכנס למקום מיוחד, כמעט ארץ, או עולם שהוא שונה בנופיו מנופיהם של הספרים הרגילים, עולם עם שפה והווייה משלו, ואם יעשה כך, מובטח לו שיצא ממנה, קצת אחרת.

הספר בהחלט מצריך חזרה על קריאת משפטים ופסקאות על מנת "להשאר בעניינים" שכן מדובר בניסיון שהוא בו זמנית ספרותי / פסיכואנליטי/ פילוסופי להתמודד עם שאלה נכבדה שמעסיקה מזה זמן רב את קהילת העוסקים בפסיכואנליזה. יש השואלים האם הטיפול הפסיכולוגי מסייע לאדם הרגיל, אחת כמה וכמה, האם הוא מסוגל לגרום לשינוי המיוחל לקראת הבראה או לפחות לחתור לקראת שינוי בעזרת טיפול זה. אולם שאלה זו כבדה הרבה יותר כשמציבים אותה בהקשר לאלה שהוכרזו כמשוגעים ונכנסים ויוצאים ולעתים אף שוהים זמן רב, בבתי החולים הפסיכיאטריים.

אנשים שלקו בהפרעה פסיכוטית, נמצאים במצבים בהם "הארגון הפנימי" של נפשם ומוחם אינו תקין. האם יכול המפגש עם המטפל לתרום דבר מה לרווחתם של אנשים אומללים אלה.

זה בדיוק מה שפרנסואז דבואן מנסה לברר. לשם כך היא מגייסת את מי שלא תמיד ברור עד הסוף האם אלה אנשים אמיתיים, דמויות היסטוריות, או שמא הם דמויות ספרותיות, או "קולות". כמו למשל קולו של הפילוסוף הגדול ויטגנשטיין אתו היא מתדיינת לאורך הספר, מאזינה למה שיש לו לומר לה והוא מעורר אותה למחשבה. ויטגנשטיין עצמו הגיע מרקע משפחתי טעון מאד מבחינה נפשית. הסופרת עצמה עוברת תהליכים תוך כדי התקדמותה עם הצבת השאלות וניהול הדיאלוגים, כמו גם אשפוז בשל גידול בבטן. היא מטיילת במקומות גיאוגרפיים שונים, לעתים מדומיינים אפילו שהיא מלווה ב"קולות" עמם היא מנהלת דו שיח ורב שיח. הקורא המסור מבלה ביחד עם הסופרת בחיפוש אחר תשובות, שאם לומר את האמת, אינן באמת מושגות, גם לא בדף האחרון של הספר המעניין, המקורי והמיוחד מאד אליו נדרש קשב רב ומוכנות לעשיית מאמץ אינטלקטואלי יותר מזה הנדרש מהרומן המצוי היכן שהעלילה "עושה את שלה".