צעדות המוות: 1944-1945 - דניאל בלטמן (ספר עיון)

 צעדות המוות: 1944-1945

מאת: דניאל בלטמן

הוצאת יד השם
660 עמוד
2010

צעדות המוות, 1945-1944/דניאל בלטמן

יד ושם: ירושלים, 2010

666 עמודים, כולל ביבליוגרפיה ואינדקס

באביב 1944 החלו צבאות בעלות הברית לחדור לעומק הרייך השלישי, ובפעם הראשונה מאז תחילת מלחמת העולם השנייה הייתה אפשרות סבירה שמחנות ריכוז נאציים יפלו לידי צבאות האויב. על רקע זה החליטה ההנהגה הנאצית לפתוח בפינוי הדרגתי של מערך המחנות, שדניאל בלטמן מעריך שבאותה תקופה היו בו כ-750,000 אסירים, שהנאצים לא התכוונו להשאיר אותם מאחור כדי שישוחררו על ידי בעלות הברית, אלא החליטו להעבירם למקום אחר בשעת הפינוי – למשל, למחנות שעדיין היו פעילים – ובמידה והדבר אינו מתאפשר, לחסלם (עמ' 89). בלטמן מציין שני מניעים שעמדו מאחורי ההחלטה שלא להשאיר את האסירים מאחור (לפחות, לא את הבריאים שבהם – החולים קשה לעיתים הושארו מאחור, ושוחררו על ידי צבאות בעלות הברית, יחד עם שחרור המחנה; במקרים אחרים אסירים אלו חוסלו לפני פינוי מחנה הריכוז): ראשית, הנאצים הניחו שניתן עדיין להשתמש באסירים כעובדי כפיה במחנות שעדיין לא שוחררו (עמ' 582); שנית, הם הניחו שניתן לעשות באסירים שימוש ככלי במשא ומתן לשלום מול מעצמות המערב (שם). הימלר עצמו דגל בתפיסה שכזו, ולכן, ב-12 במרס, הוא הודיע שיש להמנע מהרג של אסירים יהודים, ו"הסכים כי ההוראות שנתן היטלר לפוצץ את המחנות על אסיריהם עם התקרבות הצבאות המשחררים, לא יועברו למפקיד המחנות" (עמ' 198). מאוחר יותר, הורה לא לפנות את היהודים עם שאר האסירים, אלא לרכז אותם ביחד בטריזינישטט (עמ' 207), שם ניתן יהיה להשתמש בהם כקלף במשא ומתן עם מעצמות המערב. רק ב-14 באפריל, אחרי שהיה ברור שלמשאים ומתנים שהימלר ניסה לנהל במהלך מרס לא היה שום סיכוי להצליח, הוא הוציא הוראה שעל פיה "שום אסיר לא יפול חי לידי כוחות האויב." (עמ' 222).

כאמור, דניאל בלטמן מעריך שהיו 750,000 אסירים במערך מחנות הריכוז. עם פינויים, החל באפריל 44' ועד למאי 45', הם אולצו לצעוד לאורך קילומטרים רבים של שטחים שהפכו לאזור מלחמה, עד שהגיעו למחנה הקולט. אלו שהיו חלשים מכדי להמשיך ולצעוד חוסלו על ידי השומרים והמלווים שלהם, שהיו בעיקר מפוחדים מאד, ורצו להגיע כמה שיותר מהר ליעד, להיפטר מה"מטען" שלהם, ולנסות לברוח ולהטמע באוכלוסיה האזרחית, לפני שבעלות הברית יגיעו (עמ' 600). אסירים אחרים מצאו את מותם בשל תנאי הדרך הקשים, שהם לא הוכנו להם כראוי. רבים מתו ברעב, בצמא ומקור. שיירות הפינוי גם היו חשופות לתקיפות מצד מטוסי בעלות הברית, שלא יכלו מן הסתם להבחין בין אויב לידיד. לא מעט אסירים מתו במהלך ההפצצות האלו, בתאונות מצערות ומזעזעות (דוגמא קשה למקרה כזה מופיעה בעמ' 234-236 בספר). אלו שניסו להימלט נרדפו ונרצחו על ידי השומרים, שנעזרו במקרים רבים באוכלוסיה האזרחית, שראתה באסירים איום בטחוני מסוכן שאסור לתת לו להסתובב באופן חופשי (עמ' 590). במקרים רבים, אלו שהצליחו לשרוד את צעדות הפינוי והגיעו למחנה הקולט אולצו  להתפנות פעם נוספת, לאחר שגם המחנה הקולט שלהם פונה בתורו. היו אסירי מחנות ריכוז שעברו 3 ואף 4 פינויים אכזריים שכאלו, שנודעו בהיסטוריה כ"צעדות המוות", ומוכרים כפרק האחרון בהיסטוריה של מעשי הרצח ההמוניים שביצע הרייך השלישי בטרם ירד מעל במת ההיסטוריה. דניאל בלטמן מעריך – אבל טוען שלעולם לא ניתן יהיה לקבוע בוודאות – ש-250,000 מבין אסירי מחנות הריכוז (שליש מהמספר ההתחלתי שלהם) מצאו את מותם במהלך צעדות המוות, אשר, כפי שנאמר בכריכה האחרוית של הספר, "אפילו בהיסטוריה הרצחנית מאין כמוה של הרייך השלישי ... תופסות מקום מיוחד."

הספר שלפנינו מציג תיאור מקיף ונרחב של הצעדות, כשהוא מתמקד בשלושה נושאים עיקריים: הכרונולוגיה וההתפתחות של צעדות המוות; ההוראות השונות – מי נתן אותן, ומי בדיוק היה אחראי על מה במהלך הצעדות; והפרופיל של הרוצחים. חלקו הראשון של הספר מתמקד בשני הנושאים הראשונים, והחלק השני עיקרו הוא הרוצחים וזהותם. כאן מראה דניאל בלטמן שהרוצחים הגיעו, במקרים רבים, מתוך האוכלוסיה האזרחית, שהאסירים עברו בשטחה, ששיתפה פעולה במעשי טבח ולעיתים גם יזמה אותם בעצמה. מרכזו של החלק הזה בספר הוא תיאור מעשה טבח נורא אחד שהתרחש בגדרלגן, ושבמהלכו, בלילה שבין 14-13 באפריל, הוצת אסם שבו רוכזו אסירי מחנות ריכוז שהגיעו למקום. כ-1,100 מתוכם מצאו את מותם  בטבח הנורא, שנטלו בו חלק גם אנשי ס"ס ומשטרה, גם אנשי צבא וגם האוכלוסיה המקומית. כאן הספר מראה יפה, איך מתוך הפחד, הבלבול, המבוכה וחוסר הוודאות של חודשי המלחמה האחרונים צמחה אווירה שנתנה לגיטימציה לאלימות רצחנית ואכזרית כל כך.

הספר אינו פשוט או קל לקריאה. ראשית, הוא מלא בתיאורי זוועה קשים ביותר, שחלקם מגיעים ישירות מפי הניצולים, הרוצחים והאוכלוסיה האזרחית. השימוש בעדויות ישירות הוא מצויין, מנגד, כי הוא נותן לקורא תחושה אוטנטית ומיידית יותר של האירועים. שנית, הספר מלא בנתונים מספריים ואחרים. כאן אנחנו נתקלים בבעיה היחידה שלו – הוא מקיף מדי, כולל מדי, מנסה לתפוס את הכל (או לפחות, את הרוב). לדעתי, בלטמן היה נוהג בחוכמה אם היה מצמצם את היקפו של הספר, ומציג רק כמה דוגמאות של צעדות מוות, במקום לנסות ולתאר כמה שיותר. קשה לי, כקורא, לזכור ולקלוט שטף כזה של אינפורמציה כפי שמופיע בספר שלפנינו.

הקורא הישראלי היהודי עשוי גם להסתייג מהספר מבחינה אחרת – בלטמן מוציא את צעדות המוות מההקשר היהודי שלהן. במילים אחרות, הוא טוען שטעות לראות בהן כחלק מ"הפתרון הסופי לשאלה היהודית". זאת, משום שאוכלוסיית הקורבנות הייתה מגוונת מאד, והיהודים היו רק חלק אחד ממנה (עמ' 17). אכן, בכמה מקרים – כמו בטבח בגרדלגן, שתופס חלק מרכזי כל כך בספר – היהודים היו המיעוט מבין הקורבנות (עמ' 588). בכל מקרה, "הרוצחים לא התאמצו להבחין בין יהודי למי שאינו יהודי בעת הלחיצה על ההדק" (שם). הנקודה שאליה בלטמן חותר, היא שבצעדות המוות לא היהודים ולא אף קבוצה גזעית או פוליטית מוגדרת ומובחנת אחרת היוותה מטרה לרצח. במקום זה, האסירים עצמם, כקבוצה קולקטיבית, חסרת זהות אישית מובחנת, אך כזו שנתפסת כאיום על ידי המרצחים, הפכו למטרה לרצח (עמ' 589). כך, טוען בלטמן, עלינו להסתכל על צעדות המוות כחלק מהטרור ורציחות העם שהפעילו הנאצים מרגע עלייתם לשלטון נגד קבוצות שונות, שכולן נתפסו כאיום על המשטר ויציבותו (שם). כאמור, לקורא היהודי, המרוכז במעשי הרצח שביצעו הנאצים כנגד העם היהודי, התפיסה האוניברסאלית של הספר עשויה להיות בעייתית. מנגד, היא חשובה, לטעמי, כי היא מזכירה את מה שהרבה מאד ישראלים אוהבים לשכוח – שלנאצים היו קורבנות רבים פרט לעם היהודי, ושהם ראו בהרבה קבוצות אוכלוסיה כאוייבים גזעיים ופוליטיים.

בסך הכל, ולמרות שמדובר בספר שאינו פשוט לקריאה, צעדות המוות הוא ספר מצויין. הוא כתוב בצורה בהירה ומרתקת, מעורר מחשבה, אינפורמטיבי מאד ומקיף ביותר. אתה יוצא מהספר הזה עם המון ידע, ועם תחושה שלמדת משהו. לא לכולם הייתי ממליץ על הספר – אתה צריך להיות עם קיבת ברזל בשביל לשאת את תיאורי הזוועה שלו; ואתה צריך להיות מוכן להשקיע לא מעט זמן וסבלנות בספר ארוך למדי. בעיקר, נושא השואה ומעשי הרצח שביצעו הנאצים צריך לעניין אותך מאד. אם יש לך סבלנות וקיבת ברזל, ואם הנושא מעניין אותך, הספר הזה בהחלט מומלץ מאד. זה אחד מהספרים היותר מעניינים שקראתי על השואה ועל רציחות העם שביצעו הנאצים.

תודה לניר
 

פרופ' דניאל בלטמן הוא חוקר שואה ותולדות יהודי פולין בעת החדשה. הוא מכהן כראש המכון ליהדות זמננו, כמנהל המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם, ומלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. בלטמן פרסם עשרות ספרים ומאמרים בנושא תנועת הפועלים היהודית בפולין, תולדות יהודי ורשה, ההתנגדות היהודית בשואה, מחנות הריכוז הנאציים וצעדות המוות.  בין  פרסומיו: למען חירותנו וחירותכם: הבונד בפולין 1939–1949 (יד ושם 1996); גטו ורשה – סיפור עיתונאי: מבחר מעיתונות המחתרת, 1940–1943 (יד ושם 2002). ספרו צעדות המוות: 1944–1945 התפרסם בצרפתית ובאיטלקית, ועתיד לראות אור באנגלית ובגרמנית.